רבות מהנורמות המשפטיות שלנו הן פתרונות עוקפים לממשלה שאיננו יכולים לשלוט בה

שאלו למה איננו נותנים לחברות פרטיות להפעיל את המשטרה, את בתי הסוהר או את הצבא, ותקבלו תשובה על אחריותיות. חברות עונות לבעלי מניות; המדינה עונה לציבור; כוח צריך לענות לציבור. זו תשובה טובה ואני מקבל אותה. אבל אני רוצה להביט במה שהיא מניחה בשקט, מפני שההנחה עושה יותר עבודה מהעיקרון.

ההנחה הסמויה

הטיעון אומר: המדינה אחראית כלפינו והחברה לא, ולכן תנו את הרובים למדינה. שימו לב שזו השוואה בין שני גדלים קטנים. איש מהמעלים אותה אינו מאמין שהציבור שולט בפועל במשטרה. מה שהם מאמינים הוא שלציבור יש שליטה כלשהי במדינה, דרך בחירות ובתי משפט ועיתונות, ואין לו שליטה בתאגיד שאפילו אינו מוכר לציבור ישירות. מעט טוב מכלום, ולכן המעט מנצח.

הנורמה אינה בנויה על חוזק שליטתנו בממשלה. היא בנויה על חולשת שליטתנו בעסקים, ועל ההכרה שהממשלה היא הדבר היחיד שיש לנו עליו אפילו אחיזה קלה.

ברגע שרואים זאת, אותה צורה מופיעה בכל מקום בחוק ובמנהג. אנחנו מעדיפים בתי ספר ציבוריים לא מפני שהמדינה מחנכת היטב, אלא מפני שאיננו בוטחים במה שחברה תעשה עם ילדים שאיננו יכולים לפקח עליהם. אנחנו מסדירים שירותים חיוניים כמונופולים ולא בוטחים בשוק, מפני שאנחנו יודעים ששוק המים לא יישמע איש. אנחנו כותבים זכויות עובדים בחוקות מפני שאיננו מאמינים שבית מחוקקים רגיל יחזיק בהן מול לחץ המעסיקים. כל אחד מאלה הוא כלל שיש בו הגיון רק אם לוקחים כמובן מאליו שממשל ייצוגי אינו יכול לשלוט באינטרסים עסקיים ושבפועל השליטה פועלת בכיוון ההפוך.

ההנחה נכונה

זו אינה תלונה על הנורמות. הן תגובות הגיוניות למצב אמיתי. ממשל ייצוגי אינו יכול לשלוט באינטרסים עסקיים; התעשיות שהוא מסדיר כביכול מממנות את קמפייניו, מאיישות את סוכנויותיו ומאריכות ימים מכל ממשל. בתנאים האלה, אגירת התפקידים המסוכנים בתוך המוסד היחיד שיש לנו עליו אחיזה חלשה היא המהלך הנכון, והאנשים שבנו את הנורמות האלה היו חכמים לבנותן.

אבל נורמה שהיא פתרון עוקף לחולשה צריכה להיות מוכרת ככזו. היא אינה עיקרון על כיצד כוח או חינוך או תשתית חייבים להיות מאורגנים. היא פשרה שהתקבלה מפני שהאפשרויות הטובות יותר לא היו זמינות.

מה משתנה כשהממשלה חזקה

נניח ששיטת הממשל הייתה כזו שיכולה באמת לרסן אינטרסים עסקיים, מפני שההחלטות מתקבלות על ידי גוף גדול מכדי לשבותו ובלי קריירה להגן עליה. זו תהיה דמוקרטיה ישירה ברמה הגבוהה ביותר. זו שיטה חזקה בהרבה מייצוג, לא במובן שיש לה יותר שוטרים, אלא במובן שהיא מסוגלת להטיל את רצונה על תאגיד בלי שלתאגיד תהיה כל אחיזה בהחלטה.

תחת שיטה כזו, רבות מאוד מהנורמות האלה מאבדות את הנחתן.

השאלה מי מפעיל את בתי הסוהר הופכת לשאלה על כשירות ועלות, מפני שמי שמפעיל אותם, ציבורי או פרטי, אחראי כלפי ציבור שיכול באמת לשנות את הסידור. ההעדפה הרפלקסיבית לאספקה ציבורית של כל דבר רגיש הופכת ניתנת למשא ומתן, מפני שהסיבה לה, שהמדינה הייתה הדבר היחיד שיכולנו להגיע אליו, אינה חלה יותר. זכויות עובדים לא יזדקקו לקנוניזציה מחוץ להישג ידו של בית המחוקקים, מפני שבית המחוקקים יהיה הציבור. כמה מהמסקנות הישנות ישרדו בזכות עצמן. אחרות לא, ואנחנו נגלה זאת.

למה זה חשוב עכשיו

אני מעלה את זה מפני שעל הנורמות מתווכחים בדרך כלל כאילו היו עקרונות ראשונים. ליברלים מגנים על אספקה ציבורית כמחויבות מוסרית; ליברטריאנים תוקפים אותה כמחויבות אידאולוגית. שניהם מחמיצים שהסידור היה גידור מול פגם מסוים, ושהשאלה הכנה היא אם הפגם מתוקן.

כלל שקיים מפני שאיננו יכולים לשלוט בממשלתנו לא צריך להיחשב קדוש. הוא צריך להיחשב סימפטום. התרופה אינה למסור את המשטרה לחברה. היא לבנות ממשלה שאנחנו יכולים לשלוט בה, ואז לבחון מחדש כל מה שעשינו מפני שלא יכולנו.