שני סוגי המאמינים והצביעות של המתוחכמים

בלו מספיק זמן בוויכוחים על דת ותשימו לב שלעולם אינכם מתווכחים עם יריב אחד. אתם מתווכחים עם שניים, והם לובשים את אותה גלימה. הסוג הראשון של מאמין מתכוון למה שהדת אומרת. הסוג השני אינו מתכוון — והסוג השני הוא המעניין יותר, והלא־ישר יותר, מבין השניים.

שני המחנות

המחנה הראשון הוא המאמין המילולי. הם חושבים שאדם קם מן המתים, שנביא ביקע את הירח, שהיקום בן כמה אלפי שנים, שהמתים בהכרה וממתינים, שתפילות נשמעות ונענות בידי אישיות המנהלת את הקוסמוס. הם מאמינים בתוכן הממשי של הדת — בטענות העל־טבעיות שבליבה. הם טועים, אבל אינם מסתירים דבר. כשאתם מתווכחים אתם, אתם מתווכחים עם מה שהדת באמת טוענת.

המחנה השני הוא המאמין המתוחכם. התאולוג, איש הדת הליברלי, ההדיוט המשכיל שקרא קצת פילוסופיה. לחצו עליהם בעניין התחייה, הניסים, הנחש המדבר, הגיהינום המילולי — והם נסוגים. "אה, לא, שום אדם רציני לא מאמין בזה. זו מטפורה. אתם תוקפים קריקטורה פונדמנטליסטית. דת אמיתית מעולם לא עסקה בטענות מילוליות". הם טוענים שהאבסורדים מעולם לא היו חלק מן העסקה — ושאתם המוניים וגסים על שהעליתם אותם בכלל.

שני אלה אינם שני קצוות של רצף. הם שני דברים שונים ביסודם החולקים שם, והשני שורד בזכות ההעמדה שהראשון אינו קיים.

השקר שבמרכז התחכום

הנה מה שהופך את העמדה המתוחכמת ללא־ישרה ולא רק למוטעית.

המאמין המתוחכם אומר לכם, בחדר הסמינר, שהדת מעולם לא דרשה אמונה בטענות המילוליות האבסורדיות. אבל הוא יודע — הוא אינו יכול שלא לדעת — שהרוב המכריע של שותפיו לדת מאמינים בדיוק באותן טענות מילוליות. הוא יודע ש־95% ומעלה מהיושבים בספסלים חושבים שהניסים אכן קרו, חושבים שהעולם הבא הוא מקום ממשי, חושבים שאירועי הייסוד הם היסטוריה ולא אלגוריה. הקריאה המטפורית היא עמדת מיעוט מזוקקת שמחזיקים בה בעיקר אותם אנשי דת ואקדמאים שמפיקים תועלת מהגנה על המוסד. אין זו הדת כפי שהיא נוהגת בפועל בפי האנשים הממלאים את הבניינים ואת קופת הצדקה.

וכך המאמין המתוחכם מחזיק בשתי עמדות בלתי מתיישבות בעת ובעונה אחת:

• אל הספקן: "אף אחד לא באמת מאמין בחלקים האבסורדיים; אתה תוקף איש קש".
• אל כל השאר: שתיקה, או השתתפות פעילה במוסד המלמד את אותם חלקים אבסורדיים לילדים, לגוססים, לנואשים, יום אחר יום.

דיבורי המטפורה הם טקטיקת ויכוח, לא תיאור של האמונה. הם נפרסים דווקא כשאדם מבחוץ מצביע על הליבה המילולית, ומוצאים משימוש ברגע שהאדם מבחוץ עוזב. המאמין המתוחכם משתמש בקיומם של מיליוני מאמינים מילוליים כדי לשמור על המוסד רב־עוצמה, ממומן ומרכזי מבחינה תרבותית — ואז מתכחש לאמונותיהם של אותם מאמינים בדיוק ברגע שמישהו מציג אותן לבחינה.

מדוע הם לא יבצעו רפורמה מבפנים

התשובה הטבעית היא: "אז המאמינים המתוחכמים הם הרפורמטורים. הם גוררים את הדת לעבר גרסה בוגרת, מטפורית, לא־מזיקה. תנו להם זמן ותמיכה, לא בוז".

זו משאלת לב, וההיסטוריה מפריכה אותה.

אילו ניתן היה להוציא את הטענות המילוליות מן הדת בדרך של רפורמה, אלפיים שנה היו זמן מספיק לעשות זאת. הטענות לא זזו סנטימטר. אני מאמין הניקאי עדיין אומר את מה שאמר ב־325. הקטכיזמים עדיין מלמדים תחייה מילולית, יום דין מילולי, גיהינום מילולי. המסגדים עדיין מלמדים התגלות מילולית שנמסרה בידי מלאך מילולי. הסיבה שהליבה המילולית לא זזה במשך אלפיים שנה היא שהליבה המילולית היא המוצר. היא זו הממלאת את הספסלים. איש אינו מתעורר לתת מעשר, להתגייר, להקריב את חייו או לגדל את ילדיו באמונה בגלל מטפורה על התנאי האנושי. הם מתעוררים בזכות ההבטחה שהמוות אינו הסוף ושליקום יש הורה. הפשיטו את הטענות המילוליות והמוסד קורס, משום שמטפורה אינה משלמת את החשבונות.

המאמין המתוחכם יודע גם זאת. משום כך, למרות כל המבוכה הפרטית שלו מן הטענות המילוליות, הוא לעולם אינו מנסה באמת להסיר אותן. הוא אינו יכול. הדבר שהוא מתבייש בו הוא המנוע של כל המפעל שהוא שייך לו ונהנה ממנו. רפורמטור שהיה מצליח היה רפורמטור שרוקן את הבניין. וכך ה"רפורמה" לעולם אינה מגיעה. הקריאה המתוחכמת נותרת מותרות קבועות של חדר ויכוחים, המרחפות מעל המון מילוליסטי שאינו משתנה לעולם.

זוהי צביעות, במובן המדויק

צביעות אינה זהה לטעות. המאמין המילולי טועה אך כן. הצבוע הוא דבר אחר: מי שמצהיר דבר אחד וחי דבר אחר.

המאמין המתוחכם מצהיר, כשמאתגרים אותו, שהדת אינה טוענת טענות אבסורדיות. הוא אחר כך מבלה את חייו בתוך מוסד שכל המשיכה ההמונית שלו, המימון שלו והתרבותו תלויים במיליוני אנשים המאמינים בדיוק באותן טענות אבסורדיות — טענות שהמתוחכם לא ינקוף אצבע כדי להסירן, משום שהסרתן הייתה מפרקת את המוסד שעליו הוא מגן. הוא זוכה גם ביוקרה התרבותית שבמראה סביר בעיני החוץ וגם בעוצמה המוסדית הנובעת מעדר שהוא כל דבר מלבד סביר. הוא רוצה גם את החיפוי האינטלקטואלי של המטפורה וגם את המשקל העולמי של המילוליות, בעת ובעונה אחת.

זו הצביעות, וזו צביעות במיטבה: מעמד משכיל המודה בסתר שהטענות שקריות, מכחיש בפומבי שהטענות בכלל נטענות, ופועל לקיים את המכונה עצמה השואבת את הטענות השקריות הללו לכל תודעה שהיא מסוגלת להגיע אליה.

האפשרויות הישרות

יש רק שתי עמדות ישרות למי שראה דרך הטענות המילוליות.

הראשונה היא להיות מאמין מילולי כן — טועה, אך לפחות מאמין במה שדתו באמת מלמדת ובמה שחבריו למאמינים באמת מחזיקים. יש בכך יושרה, אפילו בטעות.

השנייה היא לעזוב. אם הגעתם באמת למסקנה שהליבה העל־טבעית שקרית, המהלך העקבי הוא לחדול מלהשאיל את שמכם, את כספכם, את נוכחותכם ואת יוקרתכם למוסד המלמד את הליבה השקרית הזו לכל האחרים. אינכם רשאים ליהנות מן המטפורה בחדר המורים בעוד המוסד מוכר את הגרסה המילולית לשכולים ליד הקבר.

העמדה האחת שאינה ישרה היא המתוחכמת: לדעת שהטענות שקריות, לדעת ששותפיכם לדת מאמינים בהן בכל זאת, להכחיש בפני זרים שהטענות בכלל חלק מן הדת, ולהישאר בפנים ולתמוך בכל העניין. אין זו דרך שלישית בין אמונה לכפירה. זו כפירה העוטה את מדי האמונה למען ההטבות החברתיות והמוסדיות, בעודה מתנערת מכל אחריות למה שהמדים מייצגים.

מסקנה

הדת מתחלקת בגסות לאלה המאמינים בטענות השקריות שבליבה ולאלה היודעים טוב יותר ובכל זאת נשארים, ומכחישים בפניכם שהטענות בכלל קיימות בעוד הרוב המכריע של קהילתם שלהם מאמין בהן מילה במילה. הקבוצה הראשונה מוטעית. הקבוצה השנייה לא ישרה. והקבוצה השנייה לעולם לא תבצע רפורמה בראשונה, משום שהטענות השקריות שהיא מתביישת בהן הן בדיוק הדבר ששומר על הדלתות פתוחות — ואלפיים שנה שבהן לא זז דבר הן כל ההוכחה שאתם צריכים לכך שהרפורמה מבפנים היא סיפור שהמתוחכמים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הישארותם. הדרכים הישרות הן אמונה כנה או יציאה. השביל האמצעי המתוחכם הוא פשוט צביעות עם אוצר מילים.