אני מאשים את המערכת הפוליטית הישראלית

זולא כתב את מכתבו לנשיא על קצין אחד שהורשע שלא בצדק. אני רוצה לשאול את הצורה למשהו פחות דרמטי ומזיק יותר: לא מקרה אחד אלא מכונה, ולא קונספירציה אלא תכנון. דבר ממה שלהלן אינו סודי. כל עובדה נמצאת בספר הלימוד לאזרחות. זו הנקודה של הצורה: ההאשמות הן דברים שכולם כבר יודעים והסכימו לא לחבר יחד.

אני מאשים את רשימת המפלגה

בוחר ישראלי בוחר מפלגה, לא אדם. רשימת המועמדים של המפלגה מורכבת לפני הבחירות, בפריימריז אם המפלגה טורחת, ואם לא, על ידי ועדה, מנהיג או מועצת רבנים. הקלט היחיד של הבוחר הוא פתק עם אותיות המפלגה.

כך שהאנשים היושבים בכנסת נבחרו לכל היותר על ידי כמה אלפי חברי מפלגה, ובכמה מפלגות על ידי אדם אחד. הציבור לא בחר ולו חבר אחד בבית המחוקקים שלו. הוא בחר מותג וקיבל את מי שהמותג החליט לשלוח.

אני מאשים את היעדר מחוז הבחירה

שום חבר כנסת אינו מייצג מקום. אין מחוז, אין עיירה שתושביה יכולים לומר "זה שלנו" ולהצביע נגדו על מה שעשה להם. האנשים היחידים שחבר כנסת חייב לרצות הם אלה שמרכיבים את הרשימה הבאה.

התוצאה מדויקת וניתנת לחיזוי: הנאמנות זורמת כלפי מעלה, אל המפלגה, ולעולם לא כלפי מטה, אל האנשים שהצביעו. חבר כנסת שמתריס נגד הנהגת המפלגה בשם הציבור אינו נענש על ידי הציבור. הוא נענש על ידי הרשימה, והרשימה היא המקום שבו הקריירה שלו חיה.

אני מאשים את הקואליציה

מפני ששום מפלגה אינה זוכה ברוב, כל ממשלה היא קואליציה, וקואליציה מורכבת על ידי תשלום לחבריה הקטנים ביותר. מפלגה שהביאה חמישה אחוזים מהקולות יכולה להחזיק משרד, תקציב, וזכות וטו על חקיקה שתשעים וחמישה האחוזים האחרים רצו.

זה מתואר בדרך כלל כ"מחיר הקואליציה". צריך לתאר זאת כפי שזה: מערכת שבה גודל המינוף שלך עומד ביחס הפוך לגודל הציבור שלך. ככל שאתה קטן יותר, אתה הופך חיוני יותר, ויכול לחלץ יותר מכספם של כל האחרים בשביל האנשים שכן הצביעו לך.

אני מאשים את השאלות החסרות

הנה ההאשמה שהכי חשובה לי. בכל הבחירות שהצבעתי בהן, השאלות שמכריעות את עתיד המדינה לא היו על פתק ההצבעה ולו פעם אחת.

לא הגבולות. לא היחסים בין הדת והמדינה. לא מי משרת בצבא ומי לא. לא חלוקת ההכנסות. אלה השאלות, והן בדיוק אלה שכל הסכם קואליציוני נכתב כדי להימנע מהן. המפלגות מסכימות, לרוחב כל הקשת, על דבר אחד: שהציבור לא יישאל ישירות. הן נבדלות במה שהן מבטיחות לגבי השאלות ומסכימות שלעולם לא לתת לתשובה לצאת מידיהן.

אזרח יכול להצביע כל שנתיים במשך עשור ולא להביע ולו דעה אחת על שום אחת מאלה. הוא מביע דעה על מותג.

אני מאשים את ההגנה

ההגנה הסטנדרטית היא שכך עובדת דמוקרטיה פרלמנטרית בכל מקום, ושהחלופה היא כאוס. שני החצאים שגויים.

במערכות פרלמנטריות רבות יש מחוזות בחירה, כך שלפחות שתי ההאשמות הראשונות אינן חלות עליהן. והחלופה למערכת שלעולם אינה שואלת את הציבור אינה כאוס; היא לשאול את הציבור. המכניקה אינה אקזוטית. עבדתי על אחת שאינה דורשת שינוי בשום חוק: מפלגה שמצביעה במושביה לפי סקר ציבורי בכל הצבעה, עם נוסחה שגורמת למפלגה קטנה להתנהג כקול יחיד ולמפלגה גדולה להתנהג כציבור הבוחרים.

שתיקון זול כל כך מעולם לא נוסה הוא ראיה בעצמו. המערכת אינה תקועה מחוסר רעיונות. היא תקועה מפני שהאנשים שיצטרכו לאמץ את התיקון הם האנשים שהתיקון יחליף.

גזר הדין שאיני זכאי לתת

זולא יכול היה להצביע על אדם ולדרוש משפט חוזר. אני לא יכול; אין את מי לשפוט מחדש. רשימת המפלגה נכתבה על ידי אנשים שעשו את עבודתם, הקואליציה הורכבה על ידי אנשים שעשו את שלהם, והשאלות הורחקו מפתק ההצבעה על ידי אנשים שהאמינו, בכנות, שאי אפשר לתת בציבור אמון בהן.

זה מה שעושה זאת לכתב אישום נגד מערכת ולא נגד איש בתוכה. החליפו מחר כל חבר כנסת, באותה שיטה, וכל האשמה לעיל תעמוד על מכונה למחרת.