אבל המוני על אנשים שאיש לא הכיר

כשראש מדינה מת, קורה דבר מסוים. השידורים מושהים, לוחות הזמנים מפונים, ומספר גדול של אנשים מדווח על אבל אמיתי על מי שמעולם לא פגשו.

אני רוצה לכתוב על התופעה ולא על מוות מסוים כלשהו, מפני שהתופעה היא מה שמעניין אותי ומפני שגסות כלפי אדם ספציפי הייתה מטשטשת את הנקודה.

הדבר שדורש הסבר

אנשים לא הכירו את האדם הזה. הם ראו אותו מדי פעם בטלוויזיה, בהקשרים טקסיים, ממלא תפקיד.

והאבל אינו מזויף. זה מה שהופך אותו לראוי לבחינה. אילו היה מופע חברתי גרידא — כולם מעמידים פנים מפני שכולם מעמידים — זה היה קוריוז שולי על קונפורמיות. אבל אנשים מדווחים על רגש אמיתי, ואני מאמין להם.

אז אוכלוסייה גדולה חווה שכול אותנטי על זר. זו עובדה מוזרה על הפסיכולוגיה האנושית והיא ראויה להסבר ולא ללעג או להשתתפות.

ההסבר שאני מעדיף

הציוד שלנו לאבל נבנה לקבוצות קטנות שבהן כל מי שראיתם דרך קבע היה מישהו שבאמת הכרתם. חשיפה חוזרת לפנים הייתה ראיה אמינה ליחסים ממשיים, מפני שבאותה סביבה לא הייתה דרך אחרת לראות פנים שוב ושוב.

מדיה משודרת שוברת את ההנחה הזו לחלוטין. אתם יכולים כעת לראות מישהו מדי שבוע במשך ארבעים שנה ולא לקיים איתו שום יחסים. המנגנון אינו יכול להבחין — הוא רושם היכרות ומייצר היקשרות, מפני שלאורך כל ההיסטוריה האבולוציונית שלנו היכרות הייתה היקשרות.

זהו אותו מנגנון שמייצר יחסים פאראסוציאליים עם מגישים, שחקנים ופודקאסטרים. האבל הציבורי על מונרך הוא האפקט הזה בקנה מידה לאומי, עם חיזוק מוסדי.

למה אני מתנגד

לא לרגש. הרגש בלתי רצוני ואין טעם לגנות אנשים בגללו.

אני מתנגד למנגנון שסביבו. כל גוף שידור מפנה את לוח הזמנים שלו, לא בעיקר מתוך כבוד אלא מפני שמספרי הצפייה עצומים והפרסום מתומחר בהתאם. מוות הופך למוצר, והאבל הוא חומר הגלם.

ויש את השאלה שביסוד, וזו זו שבאמת מטרידה אותי: ההסדר שבו אירועיה הפרטיים של משפחה אחת הופכים לאירוע לאומי אינו טבעי ואינו בלתי נמנע. הוא מתוחזק במכוון, בעלות ניכרת, והוא עובד — ההיקשרות אמיתית, והמוסד תלוי בכך שתהיה אמיתית.

המוסד מיותר והרגש מיוצר עבורו. לא מזויף — מיוצר, באופן שבו כל תפוקה תעשייתית אמינה מיוצרת.

החלק שאני הכי פחות בטוח בו

עליי להודות שאני מוצא את זה קל יותר לראות מבחוץ משאנשים מוצאים מבפנים, ושזה בדיוק מה שהיה אומר מי שפשוט אינו רגיש לטובין חברתי משותף.

הטיעון החזק ביותר נגדי הוא שאבל קולקטיבי עושה עבודה ממשית — הוא מסנכרן אוכלוסייה, מסמן זמן, ומספק הזדמנות לאבל שאנשים נושאים ממילא ואין להם היכן להניחו. אולי הזר הוא מיופה כוח מורשה חברתית לאובדנים שאין להם טקס משלהם.

אם זה נכון, מושא האבל בקושי משנה והתנגדותי אינה לעניין. אינני חושב שזה נכון לגמרי. אבל אני מחזיק בעמדה ברפיון רב יותר משנימת הפוסט מרמזת.