אם סיכון קיומי הוא מה שחשוב, דמוקרטיה ישירה אינה אופציונלית

ניק בוסטרום הקדיש קריירה להעלאת טיעון אחד בעקשנות בלתי רגילה, ואני חושב שהוא צודק. הנה הטיעון, ואז המסקנה לגבי איך אנחנו שולטים בעצמנו, שלא ראיתי אותו מסיק.

האריתמטיקה של ההכחדה

טענת בוסטרום היא שאפילו הקטנה קלה בהסתברות לקטסטרופה קיומית שווה הרבה יותר מרווחים גדולים מאוד כמעט בכל דבר אחר: ריפוי מחלות, הארכת חיים, סיום העוני.

ההיגיון אינו רגשני; הוא אריתמטי. קטסטרופה שהורגת את כולם אינה הורגת רק את האנשים החיים. היא חוסמת כל אדם שהיה חי אי פעם וכל מה שהיה עושה. שקלו זאת מול תרופה לסרטן, שמצילה מספר עצום של חיים אבל משאירה את העתיד שלם, והתרופה היא שגיאת עיגול. אפילו אם מנכים את העתיד בחדות, אפילו אם סופרים רק כמה מאות שנים, המספרים חד-צדדיים דיים כדי ששבריר האחוז שיורד מסיכון ההכחדה יגבר על כמעט כל פרויקט אחר.

אפשר להתווכח עם המסגרת. אבל אני מוצא שהאנשים שמתווכחים איתה לא עשו בדרך כלל את החישוב; הם נרתעו מלעשותו, שזה דבר אחר, וראוי לפוסט משלו. קבלו את האריתמטיקה והרבה נובע.

המוביליזציה היא המשתנה שבשליטתנו

הנקודה השנייה של בוסטרום היא שיכולתנו להתגייס כמין נגד איום היא בעצמה אחד הגורמים החשובים ביותר בסיכון.

ראוי להרחיב על זה, מפני שכאן הטיעון מפסיק להיות על הסתברויות ומתחיל להיות על מוסדות. הסיכונים הקיומיים שאנחנו עומדים מולם אינם ברובם פגיעות אסטרואידים, שלא אכפת להן מה נעשה. הם מגפות מהונדסות, מלחמה גרעינית, אקלים שיוצא משליטה, בינה מלאכותית לא מיושרת: סיכונים שנוצרים על ידי פעולה אנושית ושניתן להקטינם על ידי פעולה אנושית, אם הפעולה תהיה מתואמת ומהירה.

אז השאלה אינה רק "מה הסבירות לקטסטרופה" אלא "כשהיא מתחילה להיות גלויה, באיזו מהירות נוכל לנוע, ובאיזו עוצמה?" מין שיכול לראות איום, להחליט, ולפעול בתוך חודשים נמצא בקטגוריית סיכון שונה ממין שרואה את האיום ומבלה עשור בוויכוח מי ישלם. יכולת המוביליזציה היא מכפיל על כל השאר.

ובניגוד לאסטרואיד, היא משתנה שאנחנו בוחרים.

היכן מערכות ייצוגיות נכשלות במבחן הזה

עכשיו הביטו במנגנון שיש לנו בפועל למוביליזציה.

בית מחוקקים ייצוגי שעומד מול איום איטי, מפוזר ויקר בעל כל תמריץ לחכות. עלויות הפעולה מיידיות ומרוכזות על תעשיות שמממנות קמפיינים; התועלות נדחות, מפוזרות על כולם, ומורכבות מאסון שאז אינו קורה ולכן לעולם אינו מופיע בחשבונו של איש. כתבתי על התבנית הזו במונחיו של ג'ארד דיימונד: החברות ששרדו את משבריהן היו אלה שיכלו לזהות סכנה ולשנות מסלול במהירות, אפילו כנגד מנהג ארוך, ושליטת המעטים היא בדיוק מה שמאט את התגובה הזו.

הוסיפו את השכבה הבינלאומית והמצב מחמיר. איומים קיומיים הם גלובליים; ממשלות ייצוגיות הן לאומיות ועונות לאינטרסים לאומיים במשחק שבו עריקה מתגובה משותפת משתלמת. התוצאה היא הסכמים שנדונים שנים ומכובדים באופן בררני.

מהירות ועוצמה הם שני הדברים שהמצב דורש, והם שני הדברים שמערכת הבנויה על בחירות תקופתיות, שדלנות, וחשבונאות קואליציונית היא הגרועה ביותר בייצורם.

מה הכרעה ישירה מוסיפה

דמוקרטיה ישירה אינה עושה את הציבור חכם יותר בעניין מגפות או בינה מלאכותית. זו אינה הטענה.

הטענה היא על מהירות ועוצמה. להכרעה שמתקבלת ישירות על ידי האוכלוסייה כולה יש לגיטימציה ששום בית מחוקקים אינו יכול להשתוות לה, ולגיטימציה היא מה שמאפשר לחברה לפעול חזק ומהר בלי להתפרק. כשהאנשים שיישאו בעלויות התגובה הצביעו בעצמם בעדה, התגובה אינה צריכה להיות מנוהלת מול כל קבוצת אינטרס אחר כך, אינה צריכה לשרוד את הבחירות הבאות, ואי אפשר לדחות אותה כפרויקט של מפלגה אחת. אפשר פשוט לבצעה.

היא גם מסירה את הבלם הספציפי שעוצר בתי מחוקקים: האינטרס המרוכז שיש לו עניין בעיכוב. אין את מי לשדל כשההכרעה פזורה על מיליוני מצביעים, שלרובם אין קריירה שרוכבת על התשובה.

והכרעה ישירה ברמת אוכלוסייה שלמה היא המנגנון היחיד שאני מכיר שיכול להתרחב לרמה שהאיומים דורשים. עולם שבו כמה מדינות גדולות היו מכריעות את שאלותיהן הגדולות ישירות היה עולם שבו תגובה גלובלית יכלה להתקבץ על ידי שאילת הציבורים של אותן מדינות, ולא על ידי המתנה לממשלותיהן שימצאו רגע שבו הסכמה בטוחה אלקטורלית.

המסקנה

חברו את החלקים. אם סיכון קיומי גובר על כל דאגה אחרת, אז היכולת להתגייס נגדו היא בין הדברים היקרים ביותר שיכולים להיות לציוויליזציה. אם מערכות ייצוגיות איטיות וחלשות מבנית בדיוק במצבים שחשובים, אז שיטת הממשל היא בעצמה רכיב גדול בסיכון. ואם הכרעה ישירה מספקת את המהירות והלגיטימציה שהמצב זקוק להן, אז התנועה לעברה אינה העדפה פוליטית בין אחרות.

היא אמצעי בטיחות, ויש לטעון בעדה כמו שטוענים בעד כל אמצעי אחר. העליתי בבלוג הזה את הטיעון לדמוקרטיה ישירה על יסודות רבים. זה הטיעון שהייתי מציב ראשון אילו הייתי חייב לשמור רק אחד.