הקיצונים נולדים במקום שאיש אינו מורשה להתווכח איתם

יש עובדה דמוגרפית שתומס פרידמן מציב במרכז חם, שטוח וצפוף, וברגע שמחזיקים אותה ליד עובדה פוליטית היא מפסיקה להיות סטטיסטיקה והופכת לסכנה. אני רוצה להניח את השתיים זו לצד זו.

העובדה הדמוגרפית

אוכלוסיית העולם עומדת לגדול במידה ניכרת עד אמצע המאה הזו; התחזיות הסטנדרטיות מעמידות אותה בסביבות תשעה מיליארד. הגידול הזה אינו מתפזר באופן שווה. הדמוקרטיות העשירות שטוחות בקירוב או מתכווצות. הגידול מרוכז בקבוצה של מדינות עניות יותר, שחלקן צפויות להכפיל או לשלש את עצמן.

והגידול צעיר. מדינה שאוכלוסייתה מכפילה את עצמה היא מדינה שהגיל החציוני בה יורד, שעריה מתמלאות בגברים בשנות העשרה והעשרים לחייהם, ושכלכלתה צריכה למצוא להם משהו לעשות מהר יותר משכל כלכלה הצליחה אי פעם.

דבר מזה אינו שנוי במחלוקת. זו האריתמטיקה של שיעורי ילודה שכבר קרו.

העובדה הפוליטית

עכשיו הביטו היכן המדינות האלה נמצאות במפת השיטות הפוליטיות. רוב הגידול הוא במדינות הנשלטות על ידי אוטוקרטים, שאין בהן חירויות אזרח שראוי לדבר עליהן. מקומות שאי אפשר בהם להוציא עיתון, להקים מפלגה, לקיים הפגנה, או לומר לממשלה שהיא שוגה בלי לשלם על כך.

אז נחשול האוכלוסייה אינו נוחת בחברות שיש להן מנגנונים לספיגת תלונות. הוא נוחת בחברות שהמנגנון היחיד שלהן לתלונות הוא דיכוי, ושלשליטיהן יש כל סיבה להפנות את התלונה למקום אחר.

למה זה לא ליניארי

דמוקרטיה ייצוגית הייתה מתקשה עם הכפלה של אוכלוסייתה הצעירה. בתי ספר, דיור, עבודות, וסבלנות היו כולם אוזלים. אבל לדמוקרטיה יש שסתומי שחרור. הצעירים יכולים להצביע, להתארגן, להפגין, להתווכח בפומבי, ולעיתים לנצח, והוויכוח עצמו סופג אנרגיה שהייתה הולכת אחרת למקום אחר.

לאוטוקרטיה אין אף אחד מהשסתומים האלה, ויש לה משהו גרוע יותר: תמריץ. משטר שעומד מול מיליוני גברים צעירים ללא עבודה וללא קול יכול לעשות אחד משני דברים. הוא יכול לערוך רפורמה, שפירושה לוותר על כוח. או שהוא יכול לספק אויב, שאינו עולה כלום. ההיסטוריה חד-משמעית באשר לאיזה מהם משטרים בוחרים. האויב הוא מדינה שכנה, מיעוט דתי, המערב, או מי שנוח, ועודף הצעירים מאומן לשנוא אותו.

זו הסיבה שהסכנה אינה פרופורציונלית למספרים. מיליון גברים צעירים זועמים במדינה חופשית הם בעיה פוליטית. מיליון גברים צעירים זועמים במדינה שממשלתה מרוויחה מזעמם הם צבא שמחכה לשימוש. הכפילו את האוכלוסייה ולא הכפלתם את הסיכון; הכפלתם אותו במה שהמשטר יחליט לעשות בו.

החלק שהוא מעשה ידינו

היה נוח להתייחס לזה כבעיה של מדינות אחרות, אבל חלק ניכר ממנה הוא תוצר שלנו.

האוטוקרטים שינהלו את האוכלוסיות האלה הם, במקרים רבים, האוטוקרטים שהעולם החופשי סוחר איתם, מחמש אותם, ומחזיק אותם על רגליהם, מפני שדיקטטור יציב הוא שותף מסחרי נוח ומעבר דמוקרטי הוא בלתי צפוי. כתבתי על שיווי המשקל של נאש שמחזיק דיקטטורות במקומן: שום דמוקרטיה יחידה אינה מרוויחה מפריצת השורות וסירוב לעסוק איתם, ולכן אף אחת אינה עושה זאת.

התוצאה היא שאנחנו מסבסדים בדיוק את המשטרים שיהיה להם התמריץ החזק ביותר להקצין את המספר הגדול ביותר של צעירים בעשורים הקרובים, ואנחנו עושים זאת בשם היציבות.

מה נובע

איני חושב שאפשר לשנות את העובדה הדמוגרפית בכל ציר זמן רלוונטי. הילדים שיהיו בני עשרים ב-2050 הם, ברובם, כבר נולדים.

את העובדה הפוליטית אפשר לשנות, אם כי לא בקלות. כל מדינה שעוברת מאוטוקרטיה לעבר משהו עם שסתומי שחרור מתפקדים לפני שיא הדמוגרפיה שלה היא מדינה שצעיריה יתווכחו במקום לצעוד. כל מדינה שאינה עוברת היא בעיה שנפגוש מאוחר יותר, במחיר גבוה בהרבה. כלומר מדיניות העולם החופשי של העדפת הדיקטטור היציב אינה רק צינית; היא התערבות נגד האריתמטיקה, והאריתמטיקה אינה לצידנו.

ספרו של פרידמן עוסק בעיקר באנרגיה ובאקלים. זו הפסקה שאני זוכר, מפני שהיא זו שאינה עוסקת בטכנולוגיה כלל. היא עוסקת בכמה אנשים יהיו, היכן יהיו, והאם מישהו יורשה לחלוק על האדם שאומר להם את מי להאשים.