לחברות השורדות של ג'ארד דיימונד היה דבר אחד במשותף, ולממשל הייצוגי אין אותו

בהתמוטטות, ג'ארד דיימונד עובר על רשימה של חברות שנכשלו (אי הפסחא, הנורדים בגרינלנד, המאיה, האנסאזי) ורשימה קצרה יותר של חברות שעמדו מול אותם סוגי לחץ ושרדו (יפן של טוקוגאווה, רמות גינאה החדשה, טיקופיה). הוא מציע חמישה גורמים המשפיעים על התוצאה: נזק סביבתי, שינוי אקלים, שכנים עוינים, אובדן שותפי מסחר ידידותיים, ותגובת החברה לבעיותיה.

ארבעה מאלה משתנים ממקרה למקרה. לכמה חברות שהתמוטטו לא היו שכנים עוינים; לכמה לא היה שינוי אקלימי. אבל דיימונד מפורש בכך שהחמישי מכריע תמיד. כל חברה ששרדה זיהתה את הסכנה והגיבה במהירות ובנחישות, גם כשהתגובה פירושה נטישת מנהגים ותיקים. כל חברה שנכשלה לא עשתה זאת.

אני רוצה לקחת את הממצא הזה ברצינות ולשאול מה הוא אומר על שיטת הממשל שאנחנו חיים תחתיה.

למי יש סיבה להמעיט בסכנה

הדפוס הקטלני בכישלונות של דיימונד אינו אי-ידיעה. בכמה מקרים החברה יכלה לראות מה מתקרב; העצים אזלו לעין כול, האדמה הלכה לעין כול. הדפוס הוא שהאנשים בעלי הכוח לפעול לא פעלו, ובמקום זאת המעיטו בסכנה, דחו אותה, או הגנו על המנהגים שגרמו לה.

זו אינה תעלומה ברגע ששואלים מי היו האנשים האלה. בכל מקרה מעמדה, עושרה ומקומה של האליטה היו קשורים בדרכים הישנות. הצ'יף שיוקרתו נשענה על הקמת פסלים לא היה האיש שיפסיק לכרות את העצים שהפסלים נזקקו להם. התגובה שהייתה מצילה את החברה הייתה תגובה נגד האינטרסים של האנשים שהיו זכאים לתת אותה.

הביטו עכשיו בממשל ייצוגי. זו קבוצה קטנה שמעמדה תלוי בסידור הקיים של הכלכלה, ממומנת על ידי התעשיות שהסידור הזה מעדיף, ושהאופק שלה הוא הבחירות הבאות. מול סכנה מתקרבת שתרופתה דורשת שינוי הסידור, יש לה בדיוק התמריץ שהיה לצ'יפים של דיימונד: להמעיט, לדחות, להגן. לא מטיפשות או מרשעות, אלא מפני ששם יושבים האינטרסים שלה.

הרוב ממוקם אחרת. רוב האנשים אינם מרוויחים הרבה מהמצב הקיים, ולכן אין להם סיבה מיוחדת לשקר לעצמם לגבי מקום שהוא מוביל אליו. לציבור המחליט ישירות יש סיכוי טוב יותר להגיע לנקודת הפעולה מאשר למיעוט שמעמדו תלוי באי-פעולה, וההבדל בזמן התגובה הוא, על פי דיימונד, ההבדל בין חברה שמתמוטטת לחברה שאינה מתמוטטת.

מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, והרע משניהם

דיימונד מעלה תצפית שנייה שאני מוצא שימושית באותה מידה. הוא אומר שבעיות גדולות של משאבים וניהולם נפתרו היסטורית בשתי דרכים.

מלמעלה למטה: סמכות מרכזית חזקה רואה את התמונה השלמה ויכולה להטיל החלטה. כוחה בנחישות. חולשתה בכך שהיא רחוקה מהשטח ולעיתים קרובות אינה מבינה את הבעיה בפועל; הצו מגיע מבירה שמעולם לא ראתה את השדה.

מלמטה למעלה: האנשים החיים עם הבעיה מנהלים אותה בעצמם, כפי שקהילות קטנות ניהלו יערות ודייג במשך מאות שנים. כוחם בכך שהם יודעים בדיוק מה לא בסדר. חולשתם בכך שהם יכולים לפעול רק מקומית; כפר אינו יכול להסדיר אגן ניקוז שעובר דרך חמישים כפרים.

דיימונד מציג את אלה כשתי האפשרויות. אבל יש סידור שלישי, והוא זה שרובנו חיים תחתיו: מודל ההנהלה הבינונית. שכבה של נציגים שאינם בשטח ואינם בפיקוד. הם אינם מכירים את הבעיה כפי שהאנשים החיים איתה מכירים אותה, והם אינם יכולים לפעול כפי שריבון יכול, מפני שהם מוגבלים על ידי הבחירות הבאות, על ידי שותפים לקואליציה, ועל ידי השדולות שמממנות אותם. לשכבה הזו החסרונות של שני המודלים והיתרונות של אף אחד מהם.

היכן יושבת הדמוקרטיה הישירה

דמוקרטיה ישירה היא הסידור היחיד שהוא גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה בעת ובעונה אחת.

היא מלמטה למעלה מפני שהאנשים המחליטים הם האנשים החיים עם הבעיה; הם מבינים אותה כפי ששום מחוקק בבירה אינו יכול. והיא מלמעלה למטה מפני שההחלטה שהם מקבלים ריבונית; יש לה כוחו של צו דיקטטור, מפני שאין סמכות גבוהה יותר לערער אליה ואין בחירות חוזרות לחשוש מהן. היא יכולה לשנות מנהג ותיק בהצבעה אחת, וזה בדיוק המהלך שהחברות השורדות של דיימונד עשו ושהנכשלות לא יכלו.

איני טוען שחברה הנשלטת ישירות תראה תמיד את הסכנה, או תגיב תמיד נכון. לציבורים כתמים עיוורים משלהם. אני טוען משהו צר יותר: אין לה הסיבה המבנית המסוימת להסב את המבט שיש לחלופות, והיא יכולה לפעול כשהיא כן מביטה. ההיסטוריה של דיימונד אומרת שהשילוב הזה הוא מה שההישרדות דרשה. ארגנו את עצמנו כך שאין לנו אף אחד משני חצאיו.