קראו את המפרט של הדמוקרטיה הייצוגית כאילו מישהו מציע אותו היום

נניח שהדמוקרטיה הייצוגית לא הייתה קיימת ומישהו היה מביא לכם את המפרט שלה כהצעה. לא את האידאלים, את המנגנון. הנה כיצד תעבוד תשומת האזרח לממשל; אנא בדקו.

אני מוצא את התרגיל הזה מועיל מפני שהמנגנון מוכר כל כך שאיש אינו קורא אותו יותר. אנחנו מתווכחים על האנשים שבתוכו ולעולם לא על המפרט. אז הנה המפרט, שורה אחר שורה, עם הערות הביקורת שהייתי כותב בשוליים.

שורה 1: כל אזרח מקבל קול אחד בדיוק

ללא קשר למה שהוא יודע על השאלה, לכמה היא משפיעה עליו, או לכמה מחשבה הקדיש לה.

ההגנה על השורה הזו היא שוויון, ואני מקבל את החלק הזה: כל תכנית שמשקללת קולות לפי מדד כלשהו של כשירות נוסתה, והמדד נבחר תמיד בידי האנשים שהוא העדיף. אז שוויון הקול הוא ברירת המחדל הנכונה.

אבל שימו לב למה שהשורה אינה אומרת. היא אינה אומרת שהאזרח מקבל קול אחד לכל שאלה. היא אומרת קול אחד, נקודה, והשורות הבאות מסבירות על מה הקול היחיד הזה מוצא. השוויון הוא החלק המקובל של השורה. המחסור מוגנב מאחוריו.

שורה 2: הקול ניתן אוטומטית

הגיעו לגיל שמונה עשרה והוא מגיע. בלי הכנה, בלי הדגמה שאתם יודעים מהו תקציב או מה המשרה שאתם מצביעים לה עושה בפועל.

אינני מציע מבחן. מבחנים נכבשים. אבל הביטו במה שההקצאה האוטומטית מרמזת על השקפת המערכת עצמה על הקול: דבר שמקבלים בלי לעשות דבר הוא דבר שהמערכת אינה מצפה שתעשו בו דבר. איננו מחלקים כך רישיונות נהיגה, או את הזכות לשבת בחבר מושבעים במשפט מסובך, מפני שאנחנו מצפים שייעשה בהם שימוש. הקול מחולק כמו קבלה.

שורה 3: הקול חל רק על המשרות הגבוהות ביותר

אתם מצביעים למחוקק, למפלגה, לנשיא. אינכם מצביעים על השאלה אם המדינה יוצאת למלחמה, מה שיעור המס, האם תעשייה נתונה מוסדרת, על כל אחת מאלף ההחלטות שהמשרות הללו יקבלו בשמכם.

ביקורת מוצר הייתה מסמנת זאת מיד. הלקוח מתבקש לבחור ספק ואז ננעל על כל מה שהספק יחליט לספק. כל שאלה שחשובה מואצלת בסיטונות, וההאצלה אינה ניתנת לביטול פריט-פריט. כתבתי בעבר על מה שזה עושה לדיון; כאן אני מציין רק שאיש שמתכנן מערכת בקרה מאפס לא היה נותן למפעיל בדיוק כפתור אחד ומחבר אותו לשום דבר מוגדר.

שורה 4: הקול מוטל אחת לכמה שנים

בין הבחירות אין לאזרח שום תשומה, ולמערכת אין דרך לקבל שום תשומה. כל מה שקורה בשנים הללו קורה בלעדיו.

השוו זאת לכל לולאת משוב אחרת שאנחנו נשענים עליה. תרמוסטט שקורא את הטמפרטורה אחת לארבע שנים לא היה נקרא מערכת בקרה. חברה שהייתה מתייעצת עם לקוחותיה אחת לארבע שנים לא היו לה לקוחות. קצב הדגימה נמוך כל כך שהאות הוא בעיקרו רעש, וזו בדיוק הסיבה שבחירות מוכרעות על פליטת פה, פיגוע, או מזג האוויר באותו יום.

שורה 5: אין הערכת ביצועים

הנציג אינו נמדד מול דבר. אין מדד שהתחייב לו, אין יעד שהוא יכול להחמיץ, אין מנגנון שבו כישלון עולה לו משהו לפני הבחירות הבאות, שבהן השאלה כבר נקברה תחת ארבע שנים של שאלות אחרות.

הביקורת האחת שקיימת, ההצבעה נגדו, אינה מבדילה בין נציג שנכשל לנציג שלא שפר עליו מזלו, והיא אינה חלה על הרוב הגדול של המחוקקים שיושבים במושבים שמפלגתם אינה יכולה להפסיד. לכל עמדה אחרת בעלת אחריות דומה בחברה יש הערכה. לזו יש תחרות פופולריות במרווחים ארוכים.

שורה 6: הרוב מחליט

כאן המפרט כן לגבי עלות אמיתית, ואני רוצה להיות כן גם כן. הרוב טועה לעיתים קרובות, וכל מערכת הבנויה עליו יורשת זאת.

אבל קראו את השורה בהקשרה. המפרט אינו מאפשר לרוב להחליט שאלות. הוא מאפשר לרוב להחליט מי יחליט שאלות, פעם אחת, לשנים, ללא ביקורת. אם אתם חוששים מטיפשות הרוב, זהו ההסדר שממקסם את הנזק שלה: השיפוט הגס האחד של הרוב מוגבר לתוך כל דבר, ואין שאלה מאוחרת יותר שבה הוא עשוי לתקן את עצמו.

לאן הביקורת מגיעה

כשקוראים זאת כמפרט, זו מערכת בקרה עם תשומה אחת, הניתנת ללא תנאים, מחוברת לשום דבר מוגדר, נדגמת אחת לכמה שנים, ללא משוב וללא הערכה. איש לא היה מציע זאת היום. איש לא היה מקבל זאת לתרמוסטט.

זה מתקבל לממשל מפני שלא תוכנן; הוא הצטבר, בעידן שבו סקירת אומה לקחה חודשים והחלופה הייתה מלך. שתי המגבלות הללו נעלמו.

מה המפרט צריך לומר

התיקונים הם ההיפוכים המובנים מאליהם. קול אחד לכל שאלה במקום קול אחד לכל עידן. הצבעות על החלטות במקום על כוח אדם. קצב דגימה הנמדד בשבועות, כך שהאות הוא עמדת הציבור ולא חדשות היום. והערכת הביצועים היחידה שעבדה אי פעם: ההחלטה עצמה היא של הציבור, כך שאין את מי להעריך ואין את מי להאשים מלבד את עצמנו.

זהו תיאור של דמוקרטיה ישירה, ולא הגעתי אליו דרך אידאולוגיה. הגעתי אליו על ידי קריאת המפרט הקיים וכתיבת מה שמבקר היה אומר.