שרטטו כמה פעמים אנשים מעיפים את ממשלותיהם, וראו את האידאולוגיה נעלמת

זו הצעה לגרף שלא שרטטתי. אני מניח אותה כאן מפני שאני חושב שהיא הייתה מסיימת ויכוח שמתנהל אחרת כולו בשמות תואר, ומפני שאינני יודע מהיכן להשיג את הנתונים והייתי רוצה לדעת.

הגרף

על הציר האופקי, זמן, מהבחירות הראשונות במדינה ועד היום. על הציר האנכי, כמה פעמים ציבור הבוחרים מחליף את ממשלתו: התדירות שבה המפלגה או הקואליציה שבשלטון מועפת בהזדמנות הבאה, מוחלקת על פני כמה מחזורים כדי שלקו תהיה משמעות.

עשו זאת לכל דמוקרטיה ייצוגית עם רקורד ארוך דיו. בריטניה, ארצות הברית, צרפת, מדינות סקנדינביה, דמוקרטיות חבר העמים הישנות, ואחר כך המאוחרות יותר, ישראל, גרמניה ואיטליה ויפן שלאחר המלחמה, הדמוקרטיות שלאחר 1989, ככל שהרשומות מאפשרות.

ההשערה שלי היא שהקו עולה. שככל שהזמן עובר, ציבורי הבוחרים מחליפים את ממשלותיהם לעיתים קרובות יותר ויותר, ושזה מתקיים במדינות עם מערכות מפלגתיות שונות מאוד ותרבויות שונות מאוד.

מה הקו היה אומר

אם ההשערה נכונה, זה אומר משהו על מה שהבוחרים למדו, וזה לא מה שאף צד בוויכוח הפוליטי רוצה לשמוע.

הסיפור המקובל על בחירות הוא מאבק של אידאולוגיות. הציבור בוחר כיוון, שמאל או ימין, יותר מדינה או פחות, וחילופי ממשלה משמעם שהציבור שינה את דעתו לאן ללכת. לפי הסיפור הזה תדירות החילופים צריכה לעקוב אחר תדירות התזוזות האידאולוגיות, שהן דברים איטיים, דוריים. הקו צריך להיות שטוח או קרוב לכך.

קו עולה אומר משהו אחר. הוא אומר שהציבור למד שהבעיה אינה איזו אידאולוגיה במשרה אלא שמי שבמשרה נעשה לבעיה. בוחרים שמעיפים ממשלות מהר יותר ויותר אינם מתנודדים בין פילוסופיות; הם מפעילים את הכלי האחד שיש להם, הסרה, באגרסיביות גוברת נגד מטרה שממשיכה להתחדש. הם הגיעו למסקנה, בלי שאיש לימד אותם, שהמיעוט שבשלטון הוא שצריך לרסן, ולא איזו דוקטרינה שצריך להתקין.

זו מסקנה על המבנה של הממשל ולא על כיוונו. זו המסקנה שבעדה טענתי במאה דרכים בבלוג הזה, והגרף היה מראה את ציבור הבוחרים מגיע אליה בעצמו.

מדוע הקריאות החלופיות נכשלות

יש דרכים אחרות לקרוא קו עולה וראוי לומר אותן.

הבוחרים נעשו הפכפכים יותר. אולי. אבל הפכפכות היא שם, לא הסבר, והיא אינה אומרת מדוע ההפכפכות תעלה בהתמדה במשך מאה שנה במדינות שאינן קשורות זו לזו.

המפלגות התכנסו, ולכן ההחלפה זולה. זה קרוב יותר לאמת וזה חלק מאותו סיפור. אם המפלגות דומות, העפת אחת אינה עולה לבוחר דבר וקונה מערכת פנים חדשה. אבל שווה לעשות זאת רק אם הבוחר מאמין שהפנים, לא הדוקטרינה, היו הבעיה. ההתכנסות עושה את ההתנהגות אפשרית; האבחנה גורמת לה לקרות.

התקשורת והאינטרנט קיצרו את הקשב. אז הקו צריך להיות שטוח עד שנות התשעים ואז לקפוץ. אם הוא עולה בהתמדה מהרבה קודם, זה אינו המניע.

הגרף היה מבחין בין אלה, ולכן שווה לשרטט אותו.

מהיכן הנתונים היו מגיעים

זה החלק שאינני יודע באמת, והפתק שכתבתי לעצמי לפני שנים מסתיים באותו סימן שאלה.

חומר הגלם קיים. לכל דמוקרטיה יש רשומה של בחירותיה ושל המפלגה או הקואליציה שהרכיבה את הממשלה אחריהן. חוקרי מדע המדינה מחזיקים מאגרים של הרכבת ממשלות ומשך כהונתן, וארכיוני בחירות השוואתיים מכסים את רוב המאה העשרים עבור הדמוקרטיות הישנות. מה שלא מצאתי הוא מישהו שלקח את החומר הזה ושאל את השאלה המסוימת הזו: לא כמה זמן ממשלות מחזיקות מעמד, שנחקר היטב, אלא כיצד נכונותו של ציבור הבוחרים להסיר אותן השתנתה לאורך כל ההיסטוריה של זכות הבחירה.

הסיבוכים אמיתיים. קואליציות משתנות בלי בחירות. מפלגות מתפצלות, מתמזגות ומשנות שם. זכות הבחירה עצמה התרחבה לאורך התקופה, ולכן ציבור הבוחרים המוקדם אינו המאוחר. כל גרסה ישרה של הגרף הייתה צריכה לעשות בחירות בכל אלה ולומר אותן.

אינני מתכוון להתחזות לתוצאה שאין לי. הטענה בפוסט הזה היא השערה ושיטה, ואני מעדיף לפרסם את השאלה מלייצר את התשובה. אם מישהו בנה את הקו הזה, או יודע היכן החלקים נמצאים, אני רוצה לראות אותו.

מדוע זה חשוב

מפני שהוויכוח על שיטות ממשל מתנהל בדרך כלל כוויכוח בין אידאולוגיות, וזו הייתה ראיה לכך שהציבור הפסיק בשקט לקיים את הוויכוח הזה. אוכלוסייה שמחליפה את שליטיה מהר יותר ויותר אומרת לכם, בשפה היחידה שהבחירות מאפשרות, שהשליטים הם הסוגיה. הצעד הבא, לתת לאוכלוסייה להכריע בשאלות במקום לבחור מי יכריע, הוא הצעד שהשפה הזו אינה יכולה לבטא, וזו בדיוק הסיבה שהקו ימשיך לעלות ולעולם לא יגיע לפתרון.