שלום עם אוטוקרטיה הוא שלום עם אדם אחד

כל כמה שנים מישהו מציע שישראל תעשה שלום עם משטר אכזרי זה או אחר מסביבה, וההצעה נדונה כשאלה של שטח, של ערבויות, של השאלה אם בשליט המסוים הזה אפשר לתת אמון. אני רוצה לטעון שהדיון מתנהל ברמה הלא נכונה, ושהעולם החופשי, כשהוא מבקש מישראל או מכל אחד אחר לעשות שלום, מבקש את הדבר הלא נכון.

הדבר הנכון לבקש הוא דמוקרטיה בצד השני. לא כהעדפה מוסרית אלא כהעדפה מבנית. הסכם עם דמוקרטיה הוא הסכם עם מדינה. הסכם עם אוטוקרטיה הוא הסכם עם אדם.

מה שווה הסכם עם אדם

חשבו מה הסכם שלום הוא בפועל: הבטחה על התנהגותה העתידית של מדינה. ערכו תלוי לחלוטין במי שמחויב בו ולכמה זמן.

כשהצד השני הוא אוטוקרט, ההבטחה מחויבת בו. לא בעמו, שלא נשאל. לא במוסדותיו, שקיימים כדי לבצע את רצונו ואין להם שום מחויבות עצמאית לדבר. לא ביורשו, שיורש את הכס ואף לא אחת מהחובות, ושייתכן מאוד שלקח את הכס בכך שהציג את השלום של קודמו כבגידה. ההסכם חי בדיוק כל עוד עניינו של האדם בו נמשך, ועניינו של האדם כפוף לבריאותו, ליריביו, לצורכו באויב חיצוני ולמצב רוחו.

כתבתי בעבר על בעיית תמונת המראה: גם דמוקרטיה אינה יכולה לחייב בקלות את ממשלותיה העתידיות, מפני שהן מתחלפות. זו חולשה אמיתית. אבל הגרסה של האוטוקרטיה גרועה יותר באופן שחשוב לשלום, מפני שהתחלופה של הדמוקרטיה פומבית, מוגבלת וניתנת לוויכוח, בעוד שינוי הלב של האוטוקרט אינו אף אחד מאלה.

מה שווה הסכם עם דמוקרטיה

דמוקרטיה שחותמת על שלום נאלצה למכור אותו קודם לציבור שלה. הציבור התווכח עליו, מתנגדיו הפסידו, והצד המפסיד צריך עכשיו לנצח בבחירות ולהתנער מהסדר קיים לעיני כולם לפני שההסכם יופר. זה רף גבוה. הוא אינו גבוה לאינסוף, אבל הוא גבוה בסדרי גודל משיקול מחדש של אדם אחד.

יתרה מזו: לציבור דמוקרטי יש עניין בשלום שאין לדיקטטור. הציבור משלם על מלחמות בבניו ובמסיו. דיקטטור משלם בבניהם של אחרים ובמסיהם של אחרים, ולעיתים קרובות מרוויח מהמלחמה, מפני שאויב חיצוני הוא הכלי העתיק ביותר להחזקת אוכלוסייה בתלם. האינטרסים של שני הצדדים לשלום מיושרים רק כששני הצדדים הם האנשים שנושאים במחיר.

זו התצפית הישנה שדמוקרטיות נלחמות זו בזו לעיתים רחוקות, ואיני רוצה להפריז בה או להעמיד פנים שהיא חוק. אבל המנגנון שמאחוריה אינו מסתורי. שלום מחזיק במקום שבו האנשים שישלמו על מלחמה הם האנשים שמחליטים עליה.

מדוע הדרישה אינה מועלית

אם זה נכון, הדרישה הטבעית שהעולם החופשי צריך להעלות, בפני ישראל ובפני כולם, אינה "עשו שלום עם המשטר השכן" אלא "עזרו לאנשים השכנים להפוך למשטר שיכול לעשות שלום." ובכל זאת הדרישה הזו כמעט לעולם אינה מועלית, וראוי לשאול מדוע.

בחלקו מפני שזה איטי, ודיפלומטים מקבלים תגמול על חתימות בתוך כהונתם. בחלקו מפני שזה נשמע כמו התערבות, ולעולם החופשי רשומה גרועה של התערבויות. אבל בעיקר, אני חושב, מפני שלהתעסק עם אדם אחד נוח. הוא יכול לספק. הוא אינו צריך להתייעץ עם איש. חתימה ממנו היא חתימה, בעוד שכן דמוקרטי היה צריך להשתכנע, והפרלמנט שלו היה שואל שאלות, וכל העניין היה לוקח שנים.

הנוחות הזו היא בדיוק התכונה שעושה את השלום המתקבל חסר ערך. האדם שיכול לחתום בלי להתייעץ עם איש הוא האדם שיכול לקרוע בלי להתייעץ עם איש. אנחנו מעדיפים אותו כצד להסכם מאותה סיבה שאסור לנו לתת בו אמון ככזה.

המקרה שאיש אינו רוצה לדון בו

הטיעון הזה חל במלוא עוצמתו על המדינה שאולי תתקיים יום אחד לצד ישראל. דיונים על מדינה פלסטינית מתנהלים כמעט לחלוטין במונחים של גבולות, הסדרי ביטחון, ומי מכיר במי. השאלה איזו מדינה זו תהיה, אם ממשלתה תיתן דין וחשבון לעמה או למי שמחזיק ברובים, נחשבת לעניין פנימי, או למשהו שאפשר לסדר אחר כך.

אי אפשר לסדר אותו אחר כך, מפני שזו כל השאלה. מדינה שהיא עוד אוטוקרטיה היא עוד הסכם עם אדם אחד, הכפוף לכל האמור לעיל, ושלום שנחתם עמה שווה כמה ששרידותו של שליטה שווה. מדינה שממשלתה נאלצת לעמוד בפני הציבור שלה היא צד שהבטחותיו אומרות משהו. אם רוצים שהשלום יאריך ימים יותר משליט, צריך לרצות את השני, וצריך לומר זאת, בקול, כתנאי ולא כתקווה.

אני מודע לאיך זה נשמע לאנשים שרוצים הסכם כלשהו ולא כלום. אבל הסכם שקורס בתוך עשור אינו טוב יותר מכלום; הוא גרוע יותר, מפני שהוא מוציא את האמינות שההסכם הבא היה זקוק לה.

העיקרון

בניסוח כללי, מפני שזה כללי: פוליסת הביטוח של כל שלום היא המערכת הפוליטית בצדו השני, לא נוסח ההסכם. ערבויות, משקיפים וחתימות הם כולם ניסיונות לפצות על צד שאינו יכול לחייב את עצמו. צד שיכול לחייב את עצמו, מפני שהוא מחויב לעמו שלו, זקוק להרבה פחות מהם.

אז כשהעולם החופשי מבקש ממישהו לעשות שלום עם עריצות, צריך לשאול אותו בחזרה: שלום עם מי, בדיוק, ולכמה זמן אחרי שהוא ילך?