הגדרת הטוב אינה עומדת במקום

נניח שאתם מאמצים הגדרה תוצאתנית של טוב — הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים — ומחשיבים את העבודה הקשה כגמורה. היא אינה. נותרות בעיות רציניות, והן אינן ההתנגדויות הרגילות על קרונות.

הטוב משתנה עם הטכנולוגיה

נתחיל בזו שהפתיעה אותי ביותר.

ככל שתוחלת החיים מתארכת, מה שנחשב לטוב משתנה איתה. אם אתם חיים עד ארבעים, כניסה למכונית נושאת סיכון מסוים מול תועלת מסוימת, והעסקה סבירה. אם אתם חיים עד מאתיים, אותה נסיעה מסכנת מאה ושישים שנים נוספות, והאריתמטיקה שונה לחלוטין. אותו אובייקט הגיוני עבור סוג אחד של יצור ופזיז עבור אחר, וההבדל היחיד הוא תוחלת החיים.

אנטיביוטיקה פועלת באותו אופן. כך גם כל דבר שמשנה את שוויים של חיים במובן האקטוארי.

כלומר, הגדרת הטוב נמצאת במורד הזרם של הטכנולוגיה. לא הבנתנו את הטוב — הדבר עצמו. התשובה הנכונה ל"האם כדאי לקחת את הסיכון הזה" משתנה כשהרפואה משתנה, בלי ששום ערכים של איש זזו כלל.

הטוב אינו מצטבר בנקיות

האם עדיף לעשות טוב קטן לשני אנשים או טוב גדול לאחד? המסגור התוצאתני מניח שאלה בני השוואה, ובפועל איש אינו יכול לומר באיזה שער חליפין.

האם גילו של הנהנה משנה? האינטואיציות של רוב האנשים אומרות כן, ושום תיאור עקרוני מדוע אינו שורד בחינה.

הטוב תלוי-הקשר

מה שטוב לחברה אחת ברגע אחד אינו טוב לאחרת במקום אחר. רוב הטובין גורמים נזק בהקשר אחר כלשהו, ואין נקודת מבט ניטרלית שממנה לשקול את ההקשרים זה מול זה.

זהו אינו רלטיביזם, שאותו אינני מקבל. זו התצפית שלאותו מעשה יש תוצאות שונות בסביבות שונות, ותוצאות הן מה שאמרנו שאנחנו סופרים.

טוב בטווח הקצר יכול להיות נזק בטווח הארוך

לזו יש משקל מעשי ממשי.

אתם מתערבים בחברה מסוימת ברגע מסוים. אתם מיישמים את הפתרון הנכון — הנכון באמת, לפי כל מדד זמין באותו זמן. והתוצאה היא שהחברה לעולם אינה משתנה, מפני שהלחץ שהיה מכריח אותה להשתנות הוקל.

עשיית הטוב מנעה משהו טוב יותר. זו אינה היפותזה; זו תבנית חוזרת בסיוע לפיתוח, בתכנון רווחה ובמדיניות חוץ, וכמעט בלתי אפשרי לחזות אותה מראש.

טוב למי?

הבעיה האחרונה, והעמוקה ביותר.

מה שמועיל ליחיד יכול לפגוע בקולקטיב. הדת היא דוגמה אחת: היא מספקת ככל הנראה נחמה אמיתית לאדם בעודה מדרדרת את מצבה האפיסטמי של החברה. החקלאות היא מקרה נוסף ומוזר יותר — היא פרנסה אוכלוסיות גדולות בהרבה בעודה הופכת את היחיד הממוצע לנמוך יותר, חולה יותר ועמל יותר מהלקטים שקדמו לו.

אז "הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים" מכיל דו-משמעות בלתי פתורה במרכזו. הכי הרבה טוב ליחידים, או הכי הרבה טוב לקולקטיב? אלה נפרדים דרך קבע, והנוסחה אינה אומרת למה היא מתכוונת.

מה אני לוקח מזה

לא שהאתיקה בלתי אפשרית. שהתשובה תמיד מסובכת יותר ממה שהחקירות הפילוסופיות מרמזות, ושמסגרת שמפיקה תשובות נקיות כנראה מפיקה אותן בהתעלמות מאחד מהנ"ל.

העמדה הכנה היא שאנחנו מעריכים, תחת אי-ודאות, עם יעד שזז ככל שהטכנולוגיה שלנו זזה, בהקשרים שאינם ניתנים להכללה, לאורך טווחי זמן שבהם להתערבויותינו יש השפעות שאיננו יכולים לחזות.

זו אינה עצת ייאוש. זהו תיאור של הבעיה בפועל, והוא נקודת פתיחה טובה יותר מנוסחה שמעמידה פנים שהבעיה קטנה משהיא.