למחזור העסקים יש גורם פוליטי שכלכלנים משמיטים

ההסברים למחזור העסקים רבים ובלתי מתיישבים זה עם זה. תנודות בפריון, טעויות במדיניות מוניטרית, הרחבת אשראי, זעזועים טכנולוגיים, "רוחות חיה", שווקים משתנים — לכל אסכולה יש מנגנון, והנתונים מתיישבים עם כמה מהם בו-זמנית.

מה שחסר במידה רבה מן הרשימה הוא הפוליטיקה. לא פוליטיקה כמקור לטעויות מדיניות, שכולם כוללים, אלא פוליטיקה כמשתתפת מבנית במחזור עצמו.

המנגנון

נתחיל ממה שאולסון ביסס: למיעוטים בעלי אינטרסים מרוכזים יש גם המניע וגם האמצעים למצות מרוב מפוזר. המיצוי עובר בכמה ערוצים — קרבה לממשלה והקצאת כספים, או המערכת הפיננסית, או יתרון רגולטורי.

עכשיו הוסיפו את החלק שמייצר מחזור ולא דליפה קבועה. מדי פעם, המיצוי חורג מגבולותיו.

הדבר המעניין הוא שהמיעוט הממצה יודע זאת בדרך כלל. הם אינם טיפשים; הם רואים את הצוק. אבל הידיעה אינה עוצרת אותם, מפני שעד שהחריגה נראית לעין, לתהליך כבר יש ציבור תומך משלו.

מדוע הידיעה אינה עוזרת

קחו ריצה ספקולטיבית בנכסים ללא כיסוי אמיתי.

האנשים שכבר סוחרים מגייסים עוד ברוקרים. הם פותחים עוד משרדים, קולטים עוד אנליסטים, מושכים בונוסים גדולים יותר, בונים חברות ניהול שכל עסקן הוא שירות הפעילות הזו. קריירות הועמדו על הכף. משכנתאות נלקחו כנגד עמלות צפויות.

קיומם של ארגונים שלמים תלוי כעת בהמשך הפעילות, ללא כל תלות בשאלה האם הפעילות מתאימה למשהו אמיתי.

יחידים מסוימים בתוך החברות האלה מבינים בוודאי שהדבר אינו יציב. להבנה הזו אין אחיזה. אנליסט שמכריז על השיא אינו זוכה לתודה; הוא מכביד על מספרי הדסק, והוא מוחלף במישהו מוטרד פחות. הארגון אינו תודעה שיכולה לשנות את דעתה; הוא מערך התחייבויות שיש לשרת.

מדוע הבלם נכשל

אז העצירה חייבת לבוא מבחוץ. והכוח החיצוני היחיד שיש לו סמכות הוא המערכת הפוליטית — שנכנעת במקום זאת.

לעצור בום זו התאבדות פוליטית. איש אינו זוכה לתודה על סיום תקופה של מחירים עולים ואשראי זול לפני שהיא מסתיימת מעצמה. עלויות העצירה מיידיות, מרוכזות וניתנות לייחוס אליכם בשמכם; התועלות מפוזרות, נדחות ובלתי נראות, מפני שהן מורכבות מהתרסקות שכעת לעולם לא תתרחש ולכן לעולם לא תופיע בספרים של איש.

זה פועל בשתי רמות. ברמת היחיד, המערכת שלנו מסננת אנשים שחוששים לעשות את הדבר הנכון והלא פופולרי — זה מה שזכייה בבחירות מתגמלת. ברמה המבנית, המערכת כולה חדירה ללחץ מצד בדיוק אותם ענפים שהכי רוצים שהבום יימשך, ואותם ענפים מממנים את הקמפיינים.

מקרה 2008 מאלף. הצעות להגביל את זמינות המשכנתאות הועלו ונדחו לפני ההתרסקות, והנימוק שניתן על ידי ממשל קלינטון היה מפורש: הם לא רצו לעצור את הבום. זו לא הייתה התעלמות או כשל אנליטי. זו הייתה המערכת מדווחת נכונה על התמריצים שלה עצמה.

מה זה מרמז

התמונה היא של מערכת שאינה יכולה לרסן את עצמה. היא רואה את הצוק — משתתפים רבים רואים את הצוק — ואינה יכולה לעצור, מפני שכל גורם המסוגל לעצור אותה משוקע בהסדר שמרוויח מן ההמשך.

אם זה נכון, כוח הבלימה חייב לבוא ממקום המבודד מבנית מאותם לחצים. לא מרגולטור המאויש בבוגרי הענף, ולא ממחוקקים הממומנים על ידי הענף, ולא מתוך החברות עצמן.

זהו טיעון למקם את הבלם מחוץ למערכת הייצוגית כליל — ציבור שמצביע ישירות על השאלה, וחשוב מכך, שאין לו קריירה התלויה בתשובה. האם אותו ציבור היה מפעיל את הבלם היטב היא שאלה הוגנת. אבל זהו לפחות גוף שהתמריצים שלו אינם מיושרים מבנית עם הנחת הדבר להמשיך.