הסכמת הנשלטים אינה ניתנת, היא מונחת מראש

הביטוי הזה עושה עבודה רבה במערב. דמוקרטיה, כך אומרים לנו, היא ממשל בהסכמת הנשלטים. הוא מופיע במסמכי היסוד, הוא מופיע בשיעור האזרחות, והוא המשפט שנשלף בכל פעם שמישהו שואל מה עושה את ההסדר שלנו לגיטימי ואת ההסדר של השכנים לא.

אני רוצה לקחת את הביטוי ברצינות, מפני שכשלוקחים אותו ברצינות הוא אומר משהו שמשתמשיו אינם מתכוונים לומר.

מה הביטוי מודה בו

שימו לב למילה. לא שלטון הנשלטים. הסכמה.

אדם שמסכים למשהו אינו עושה אותו. הוא מתיר למישהו אחר לעשות אותו. הביטוי מכיר בשקט בכך שהציבור אינו שולט; הוא מוותר ומקבל על עצמו להישלט על ידי גוף כלשהו, והלגיטימיות של המערכת כולה נשענת על כך שהוויתור הזה אמיתי.

כך שהתיאוריה כולה תלויה בשאלה אמפירית אחת: האם הוויתור אכן ניתן? לא האם הוא כתוב, לא האם אנחנו מדקלמים אותו, אלא האם לציבור יש בפועל דרך להסכים ודרך להימנע מהסכמה שיש בהן משמעות כלשהי.

אמורות להיות שתי דרכים כאלה.

הדרך הראשונה: אתם חופשיים לעזוב

הראשונה היא מערכת של חירויות המוענקות לכל אדם. מותר לכם למחות. מותר לכם לפרסם. מותר לכם, אם יגיעו מים עד נפש, להגר. התיאוריה היא שאוכלוסייה שיכלה לעזוב ולא עזבה, שיכלה לצעוד ולא צעדה, הסכימה בכך.

הביטו במה שזה דורש מאדם. כדי להימנע מהסכמה למדיניות שאינה לרוחכם, עליכם לנטוש את ביתכם, את שפתכם, את משפחתכם, את עבודתכם ואת חבריכם, וללכת לחיות בין זרים. כמעט איש אינו עושה זאת בתגובה למדיניות, ואלה שעושים זאת בורחים מרעב או מאלימות, לא ממחלוקת על קוד המס. היציאה אמיתית באותו אופן שיציאת חירום בקומה הארבעים אמיתית: היא קיימת, והשימוש בה אינו בחירה שמישהו עושה בגלל תרעומת.

מחאה היא הגרסה הזולה יותר, והרקורד שלה הוא הראיה נגדה. ממשלות למדו לחכות שההפגנות יחלפו. צעדה נרשמת, מדווחת ונשכחת, והמדיניות ממשיכה. יש חריגים, והם מפורסמים בדיוק מפני שהם חריגים. אות שאינו משנה דבר במקרה הרגיל אינו מנגנון של הסכמה. הוא שסתום לחץ.

הדרך השנייה: מותר לכם להצביע למישהו אחר

הדרך השנייה היא בחירות. אחת לכמה שנים מגישים לכם פתק, והסכמתכם נרשמת בכך שאתם בוחרים בין האפשרויות שעליו.

שלושה דברים פגומים בזה.

האפשרויות מעטות, בדרך כלל שתיים שיש להן משמעות, מורכבות על ידי אנשים אחרים, והן מסכימות זו עם זו על רוב הדברים שהציבור היה רוצה להימנע מלהסכים להם. אם שתי המפלגות תומכות במכירות הנשק, בתוכנית המעקב ובחילוץ הבנקים, אין משבצת בפתק שאומרת לא. אתם יכולים להסכים לחבילה אחת או לאחרת. אינכם יכולים לסרב.

שנית, בפתק אין שורה לאי-הסכמה. אין אפשרות שרושמת אינני מקבל שישלטו בי כך, איש מכם. השחתת הפתק נספרת כשגיאה. הישארות בבית נספרת כאדישות. כל פעולה זמינה נקראת כצורה של השתתפות.

וזו הבעיה השלישית, זו שסוגרת את המלכודת: ההשתתפות עצמה נחשבת להסכמה. הצבעתם, לפיכך קיבלתם את התוצאה, לפיכך קיבלתם את המערכת שהפיקה אותה. הבחירות הן המנגנון שבאמצעותו ההסכמה אמורה להינתן, והן בנויות כך שכל שימוש בהן נחשב לנתינתה.

מה נותר

חברו את שתי הדרכים. החירויות מציעות יציאה שאיש אינו יכול להרשות לעצמו וקול שאיש אינו מקשיב לו. הבחירות מציעות בחירה בין שתי חבילות דומות, בלי דרך לסרב לשתיהן, ומתייחסות לפעולת הבחירה כאישור של המכלול.

בתנאים האלה, לומר שהציבור מסכים זה כמו לומר שנוסע מסכים למסלול מפני שלא קפץ מהרכבת הנוסעת ולא צעק על הנהג בקול רם דיו. המילה משמשת למשהו שמעולם לא נשאל עליו ולא ניתן היה לסרב לו.

המסקנה הישרה היא שהציבור אפילו אינו מוותר. שולטים בו, ואחר כך אומרים לו שהוא הסכים. הביטוי אינו תיאור של האופן שבו לגיטימיות מיוצרת. הוא תיאור של האופן שבו היעדר הלגיטימיות מולבש.

מדוע זה חשוב מעבר למשחק מילים

אינני טוען טענה על אוצר מילים. אילו ההסכמה הייתה באמת הבסיס של המערכת, המערכת הייתה חייבת להכיל דרך פועלת להימנע ממנה, ותכנון המנגנון הזה היה השאלה המרכזית של ההנדסה הפוליטית. איש אינו עובד על זה, מפני שכולם חשים שהוא לא באמת שם.

מערכת שבה הציבור מכריע בשאלות ישירות אינה זקוקה לבדיה. אינכם מסכימים להחלטה שקיבלתם; קיבלתם אותה. הסכמה היא המושג שנחוץ רק כשמישהו אחר מחליט בשבילכם, וראוי לשים לב עד כמה דק הדבר שהתבקשנו לקבל בשמה.