שינוי האקלים ישמש לצמצום הדמוקרטיה אלא אם השיטה תשתנה קודם

כתבתי על האקלים במונחים של תמריצים: האנשים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הפליטות הם החשופים פחות מכולם לתוצאות. זו דאגה אחרת, ואני חושב שהיא המסוכנת יותר, מפני שהיא נוגעת למה שקורה אחרי שכולם מסכימים שצריך לעשות משהו.

קנה המידה של מה שמתקרב

קחו את בעיית האקלים כפי שהיא מוצגת. אם התחזיות נכונות אפילו בקירוב, הכלכלה תצטרך להפוך למשהו אחר ממה שהיא. לא מותאמת בשוליים, אלא משתנה במה שהיא מייצרת, באיך היא מעבירה דברים, במה שהיא מאפשרת לאנשים לקנות, ובאיזו מהירות. זה עניין גדול, והוא ידרוש ויתורים מכולם: מהציבור, שיאבד חלק ממה שהוא רגיל אליו, ומהעסקים, שיאבדו חלק ממה שהם רגילים למכור.

איני חולק על שום דבר מזה. אני שואל מה עושה שיטה פוליטית כשמוסרים לה מנדט בסדר גודל כזה.

מה שיטות עושות עם מצבי חירום

התיעוד ההיסטורי אינו דו-משמעי. בכל פעם שממשלה קיבלה צורך בפעולה מיידית בקנה מידה גדול, היא השתמשה בצורך הזה כדי לקחת בחזרה חירויות שלא היו העניין.

מלחמות הן המקרה הסטנדרטי. מלחמה דורשת גיוס של כלכלה ואוכלוסייה, וכל מלחמה במאה האחרונה לוותה בצנזורה, במעקב, במעצר ללא משפט ובדיכוי התנגדות, ששום דבר מהם לא נדרש כדי לנצח במלחמה וכולם הוצדקו בה. חלקם הוחזרו אחר כך. רבים לא. לסמכויות חירום יש דרך לשרוד את מצבי החירום שלהן.

מגפות עשו אותו דבר בקנה מידה קטן יותר ובזיכרון החי. צעדי בריאות ציבור שבאמת היה צריך לנקוט נארזו יחד עם צעדים שלא היה בהם שום צורך, והאריזה לא הייתה מקרית: מצב החירום היה הפתח, והפתח נוצל.

זו אינה טענה על כוונותיה של ממשלה מסוימת. זו טענה על מה שההסדר עושה. שלטון ייצוגי הוא קבוצה קטנה של אנשים בעלי אינטרס להישאר בשלטון, ומצב חירום הוא הרגע היחיד שבו הציבור יקבל מהם כמעט כל דבר. הפיתוי מבני, ופיתויים מבניים נענים.

מדוע האקלים הוא המקרה הגרוע ביותר

האקלים גרוע ממלחמה למטרה זו, ואני רוצה לדייק מדוע.

מלחמה נגמרת. יש יום שבו האויב נכנע וההצדקה למצב החירום פוקעת, ומאותו יום אפשר לפחות באופן עקרוני לדרוש את החירויות בחזרה. לאקלים אין יום כזה. הוא מצב קבוע הדורש ניהול קבוע. מצב חירום שאינו נגמר לעולם הוא סמכות חירום שאינה פוקעת לעולם.

והשינויים שהאקלים באמת דורש הם שינויים בצריכה, כלומר שינויים במה שמותר לאנשים לעשות. זה בדיוק השטח שבו הקו בין הגבלה הכרחית לאופורטוניסטית הוא הקשה ביותר למתיחה. הגבלת החירות לקנות מכונית גדולה מאוד אולי נחוצה. הגבלת החירות להתווכח אם היא נחוצה אינה נחוצה. אבל ברגע שממשלה עוסקת בקביעת מה שמותר לכם לצרוך לטובת כדור הארץ, ההגבלה השנייה יושבת קרוב מאוד לראשונה, ויהיו אנשים בחדר שיטענו שהתנגדות היא בעצמה פליטה.

החירויות שאסור לסחור בהן

אז הנה ההבחנה שאני רוצה להיאחז בה.

יש חירויות שתגובה אקלימית רשאית להגביל בלגיטימיות: החירות לשרוף, לבזבז, להטיל עלות על כל האחרים. אלה מעולם לא היו מוחלטות והגבלתן אינה אובדן לדמוקרטיה.

ויש חירויות שהגבלתן היא אובדן לדמוקרטיה, ושום הצדקה אקלימית אינה יכולה לגעת בהן: החירות לדבר, לפרסם, להתארגן, לטעון שהמדיניות שגויה, להצביע נגד המדיניות. אלה אינן מותרות שאפשר להשעות בזמן שהמבוגרים מטפלים במשבר. הן המנגנון היחיד שבאמצעותו אפשר לתקן תגובה למשבר כשהיא שגויה, והיא תהיה שגויה, שוב ושוב, מפני שאיש לא ניהל כלכלה דרך שינוי בסדר גודל כזה קודם.

שיטה שמגבילה את הסוג הראשון ומניחה לשני עושה את עבודתה. שיטה שמשתמשת בראשון כמסווה לשני עושה מה ששיטות עשו תמיד עם מצבי חירום.

מה היה צריך להיות שונה

איני חושב שאפשר להפקיד את זה בידי ההסדר הנוכחי. לא מפני שהאנשים בו רשעים, אלא מפני שהוא נכשל באותו מבחן בכל פעם קודמת, ואין סיבה לצפות לתוצאה שונה מאותו מבנה.

התכונה שאנחנו זקוקים לה היא שיטת ממשל שחסרה את הנטייה. כזו שבה האנשים המחליטים מה מותר לצרוך הם אותם אנשים שצריכתם מוכרעת, כך שההגבלה חדלה להיות משהו שנעשה לציבור והופכת למשהו שהציבור עושה לעצמו. כזו שבה אין קבוצה קטנה שעבורה מצב החירום הוא הזדמנות, מפני שאין קבוצה קטנה.

זה טיעון בזכות הכרעה ישירה בשאלות האלה, והוא טיעון שונה מהרגיל על לגיטימיות או חוכמה. הוא על בטיחות. ציבור שמגביל את צריכתו שלו אינו יכול להשתמש בהזדמנות כדי להשתיק את עצמו. ממשלה שמגבילה את צריכת הציבור יכולה, ולפי הראיות, תעשה זאת.

נצטרך לשנות את הכלכלה. הייתי רוצה שעדיין יהיה מותר לנו לדבר כשנסיים.