הנקודה המתוקה של בהלת האקלים, ומדוע איש אינו מכוון אליה

כמה אנשים צריכים לפחד מהאקלים? השאלה נשמעת כאילו יש לה תשובה מוסרית. יש לה תשובה הנדסית, והתשובה ההנדסית מסבירה מדוע הדיון הציבורי בנושא נמצא במצב שבו הוא נמצא.

יותר מדי ופחות מדי

הבהילו אנשים יותר מדי ותקבלו תגובה ספציפית ומתועדת היטב: לא פעולה, אלא כניעה. אוכלוסייה המאמינה שהקטסטרופה ודאית וענקית הופכת לאוכלוסייה של מקבלים פסיביים של גורלה. למה לשנות משהו אם אי אפשר לשנות דבר? האבדון גדול כל כך שהתרומה של היחיד נעלמת בתוכו, ואנשים עושים מה שאנשים עושים כשההימור בלתי נסבל והמנופים זעירים: הם מסיטים את המבט.

הבהילו אנשים פחות מדי ותקבלו את הכישלון ההפוך. אם הסכנה צנועה, אין מה למהר. התגובה יכולה לחכות לתקציב הבא, לבחירות הבאות, לטכנולוגיה הבאה. והיא יכולה להיות צנועה גם כן, מפני שבעיה צנועה אינה מצדיקה פתרון לא צנוע.

אז יש רמת בהלה שמייצרת את מרב הפעולה, והיא אינה המקסימום ואינה המינימום. היא יושבת איפשהו באמצע, בנקודה שבה אנשים מאמינים שהסכנה אמיתית וחמורה וגם מאמינים שמה שהם עושים משנה. שתי האמונות נדרשות. הסירו אחת מהן והפעולה נעצרת.

הבעיה היא שאיש אינו יודע איפה האמצע, וגרוע מזה, איש אינו מנסה למצוא אותו.

הנדנדה

הנה מדוע.

דמיינו את דעת הקהל כנדנדה. אתם מסתכלים עליה ורואים שהיא נוטה הרחק ממקום שלדעתכם היא צריכה להיות בו. יותר מדי אנשים שאננים. אז אתם מחליטים לדחוף לצד השני. השאלה היא: כמה חזק?

התשובה שכמעט כולם נותנים היא הכי חזק שאני יכול, והנימוק אינו טיפשי. יש אנשים רבים בצד השני. הדחיפה שלכם היא אחת מאלפים. אם תדחפו בעדינות לא תזיזו דבר, אז אתם דוחפים בכל כוחכם, ואומרים דברים חזקים יותר ממה שאתם באמת מאמינים בו, מפני שהגרסה החזקה היא זו שאולי תירשם.

כל משתתף מנמק באותו אופן. הצד השאנן, שרואה את בעלי הבהלה מגזימים, מגזים בשאננותו בתגובה. התוצאה היא דיון המתנהל כולו בקצוות, בידי אנשים שאף אחד מהם אינו מחזיק בעמדה שהוא טוען לה. אנחנו מקצינים את המסר שלנו הרבה מעבר לאמונתנו האמיתית כדי להטות את המצרף, והמצרף עשוי מאנשים שכולם עושים אותו דבר.

הנדנדה אינה מתייצבת בנקודה המתוקה. היא מתנדנדת בין שני אופני הכישלון, והציבור, ששומע רק את הקצוות, נבהל או מושך בכתפיו.

מדוע זו בעיה כללית

האקלים הוא הדוגמה אבל המנגנון נמצא בכל מקום. כך אנחנו מתווכחים על הגירה, על פשיעה, על הכלכלה, על כל שאלה שבה המטרה היא להזיז דעה ולא לתאר עובדה.

והוא מתקשר באופן רע עם דבר נוסף שאנחנו יודעים על עצמנו, והוא שאנחנו שבטיים. דיון המתנהל בקצוות הוא דיון שבו העמדות רחוקות דיין כדי להפוך לזהויות. אתם לא מישהו שמחזיק בדעה על פליטות. אתם אחד מהם, או אחד מאיתנו, והדעה מגיעה עם החברות. ברגע שזה קרה הנקודה המתוקה אינה ניתנת להגעה, מפני שלאיש אסור לעמוד באמצע, וכל מי שמנסה מקבל יחס של בוגד משני הצדדים.

הקצוות אינם רק אי-דיוק. הם מכונה לייצור השבטיות שעושה את אי-הדיוק קבוע.

מה היה מתקן את זה

אין לי תשובה מלאה, ואיני מאמין למי שיש לו. אבל צורת הבעיה מרמזת על צורת התרופה.

הדינמיקה של הנדנדה קיימת מפני שכל משתתף מנסה להזיז מצרף דרך ערוץ בעל רוחב פס קטן מאוד. הדיון הציבורי משדר סיסמאות, לא עמדות, אז אתם צועקים את הסיסמה. אילו הערוץ נשא יותר, כך שאפשר היה לומר עמדה מורכבת ולהישמע כמורכבת, התמריץ להגזים היה נחלש, מפני שהאמירה המתונה כבר לא הייתה נעלמת.

זו בחלקה בעיה תקשורתית ובחלקה פוליטית. שיטה שמכריעה שאלות במקום לבחור צדדים הייתה נותנת לאנשים סיבה לומר מה הם באמת חושבים על שאלה ספציפית, מפני שזה מה שהיה נספר. בהסדר הנוכחי, מה שנספר הוא באיזה צד אתם, ולכן זה מה שאנשים מאותתים, בקול הרם ביותר האפשרי.

עד אז, הדבר הישר שיחיד יכול לעשות קטן אבל אמיתי: אמרו מה אתם באמת חושבים על כמה זה רע, בעוצמה שבה אתם באמת חושבים כך, וקבלו שיצעקו חזק מכם. את הנקודה המתוקה אפשר למצוא רק בידי אנשים המוכנים לעמוד בה.