הנצרות וזכויות האדם: בדיקת מציאות היסטורית

כשעולה לדיון שאלת יסודותיהן של זכויות האדם המודרניות, מגיעה בעקבותיה טענה מוכרת: כבוד האדם האוניברסלי והזכויות הם תוצר ישיר של המחשבה הנוצרית. כדאי לשאול שאלה צרה יותר ובת־מענה יותר. האם הוגים נוצרים מימי הביניים אכן טענו זאת בעצמם?

אם בוחנים את התקופה שבין המאה החמישית לחמש־עשרה, שיעור ההוגים הנוצרים שהעמידו זאת כטענתם הוא אפס למעשה.

הקביעה שזכויות האדם הן תוצר של הנצרות היא טיעון מודרני בדיעבד. הטלתו לאחור על דמויות ימי הביניים היא אנכרוניזם.

האנכרוניזם המושגי

המסגרת הפוליטית והמשפטית המודרנית של "זכויות אדם" - במובן של זכאויות סובייקטיביות ואוניברסליות שהפרט מחזיק כלפי השלטון - לא הייתה קיימת בימי הביניים. הוגי התקופה לא יכלו לטעון שהנצרות הולידה משהו שטרם הומצא.

בין המאה החמישית לחמש־עשרה המסגרת הרווחת הייתה המשפט הטבעי האובייקטיבי (lex naturalis), שעסק בחובות, בסדר קוסמי ובהיררכיה טבעית ולא בחירות הפרט. אוגוסטינוס במאה החמישית ותומאס אקווינס במאה השלוש־עשרה אכן דנו בכבוד האדם, אך אך ורק בתוך תיאולוגיה ומטאפיזיקה. טענותיהם עסקו בטבע הקיום, בסיבתיות ובמוסר אובייקטיבי. היררכיה שבה כל דרג חב חובות כלפי מעלה וכלפי מטה אינה מסגרת של זכויות; היא קרובה להיפוכה.

התפתחות המונח Ius

הדבר הקרוב ביותר לזכויות הפרט בימי הביניים התרחש בקרב משפטני הכנסייה של המאה השתיים־עשרה, כמו גרטיאנוס. חוקרים אלה החלו בהיסט לשוני איטי, ועשו שימוש מזדמן במילה הלטינית ius - שמשמעה המסורתי "מה שהוגן או צודק באופן אובייקטיבי" - כדי לציין דווקא יכולת או כוח סובייקטיבי שאדם מחזיק.

זו התפתחות חשובה באמת, והיסטוריונים של המשפט צודקים כשהם מצביעים עליה. אבל זה היה מהלך נקודתי בתוך תורת הקניין והמשפט, שנעשה בידי מומחים מטעמים טכניים. הוא מעולם לא הועלה לכדי טענה על ההישג המוסרי הייחודי של אמונתם, פשוט משום שלא זה מה שהם חשבו שהם עושים.

מהיכן הטענה באמת מגיעה

הטיעון שהנצרות המציאה את זכויות האדם הוא מבנה מודרני. הוא מקודם בעיקר בידי היסטוריונים וכותבים מן המאות העשרים והעשרים ואחת, הטוענים שההומניזם החילוני של הנאורות - שקודד רשמית את הזכויות במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה - נבנה על הנחות מימי הביניים בדבר הנשמה הפרטית וערכה.

זהו ויכוח אמיתי ויש מה לטעון בשני צדדיו. לרעיונות אכן יש שושלות, ושושלתו של הפרט המודרני אכן עוברת דרך אירופה הנוצרית. אבל שני דברים מתערבבים כשהטענה נאמרת ברישול. "חברות נוצריות היו הסביבה שבה נוסחו מאוחר יותר תורות הזכויות" היא תצפית היסטורית. "הנצרות הולידה את זכויות האדם" היא טענת בעלות, וזו טענה שהמחברים הנטענים מעולם לא העלו.

חוקרי המאות החמישית עד החמש־עשרה עסקו באונטולוגיה ובמערכות של חובה. הם לא תבעו קרדיט על מושג שטרם הומצא, והענקת הקרדיט הזה למפרע מלמדת אותנו יותר על האפולוגטיקה של ימינו מאשר על ימי הביניים.