גבולות ההבנה: האם מדעי החברה באמת מסבירים משהו?

האם מדע המדינה והכלכלה מעניקים לנו הבנה אמיתית, או אשליה משוכללת של הבנה? הנה הטיעון הספקני, ההגנה הטובה ביותר שאני מכיר נגדו, והמקום שבו לדעתי הוויכוח באמת נוחת.

מערכות סגורות מול מציאות פתוחה

נתחיל בשחמט. זו מערכת סגורה ודטרמיניסטית עם חוקים מוחלטים ושלמים, ובכל זאת היא אינה ניתנת לצמצום לכללי אצבע פשוטים. אין כלל בלתי־שביר כמו "לעולם אל תקריב את המלכה", כי שחמטאי מומחה מבין את העמדות הנדירות שבהן ההקרבה נכונה בדיוק. הלימוד לשחק היטב דורש כמויות עצומות של נתונים: למידת מכונה נזקקה למיליוני משחקים כדי להתקרב לשליטה בלוח של שישים וארבעה משבצות.

אם מערכת סגורה ומוגבלת כל כך מתנגדת לכללים נוקשים ודורשת כל כך הרבה נתונים, אז המציאות האנושית - מורכבת בסדרי גודל רבים יותר, ללא חוקים קבועים וללא עמדות שחוזרות על עצמן - היא בעיה שקרובה לבלתי־פתירה. הפער הזה הוא מקום מושבם של הספקות בדבר "ההבנה" הפוליטית והכלכלית.

העמדה הספקנית

הספקן טוען שמה שמכונה הבנה במדעי החברה משרת מטרה פסיכולוגית ולא מדעית.

• נתונים דלים. בשונה מפיזיקה או ממשחק דיגיטלי, מערכות חברתיות מציעות נתונים היסטוריים מוגבלים, רועשים ובלתי אמינים. אי אפשר לערוך ניסויים מבוקרים וחוזרים על אירועים מקרו־פוליטיים. גודל המדגם של "מה קורה אחרי מהפכה" נמדד בעשרות, ואין שני מקרים החולקים תנאי פתיחה.
• תיאור אינו הסבר. מתאם סטטיסטי הוא תיאורי. הידיעה ש־א' נוטה להופיע לצד ב' אינה תפיסה של המנגנון הסיבתי. בלי לדעת מדוע הדפוס מתקיים, ובדיוק מתי הוא נשבר, אינכם מבינים אותו.
• כישלון החיזוי המינימלי. אם מודל אינו מסוגל לזהות אפילו חלק קטן מהחריגים המכריעים - המקבילה לזיהוי הרגע שבו הקרבת המלכה נכונה - התועלת החזאית שלו אפסית כמעט. שימו לב כמה מעט כלכלנים חזו את 2008 וכמה רבים הסבירו אותה לאחר מעשה.
• תועלת פסיכולוגית על פני אמת. בני אדם חשים אי־נוחות עמוקה מול כאוס. כשם שהדתות סיפקו נרטיבים לבלתי־מוסבר, מדעי החברה משמשים תחליף חילוני, ומרגיעים חרדה קיומית ברושם מנחם של סדר וסמכות.
• נזק פעיל. האשליה אינה חינם. מדיניות שנבנתה על מודלים בטוחים מדי גורמת לתוצאות לוואי חמורות, ולכן העמדת פנים של ידע גרועה מהודאה כנה בבורות.

ההגנה

המגינים מודים במגבלות אך טוענים שדחייה מוחלטת של התחומים מפספסת את מה שהם באמת מתיימרים לעשות.

קו הגנה	הטיעון המרכזי	דוגמה
עיצוב מוסדי	התנהגות הפרט אינה ניתנת לחיזוי, אך כללים מבניים מעצבים תוצאות באופן עקבי על פני אוכלוסיות גדולות	חוק דוברז'ה: שיטת רוב באזור חד־נציגי נוטה לייצר מערכת דו־מפלגתית
תועלת הסתברותית	ודאות מוחלטת אינה זמינה, אך צמצום הסתברויות עדיין מאפשר לחברות למתן סיכון	בנקאות מרכזית, יעדי אינפלציה, ניהול סיכונים מקרו־כלכליים
מסגרות מושגיות	התחומים מספקים אוצר מילים משותף לאבחון כשל מערכתי	עלות אלטרנטיבית, מבני תמריצים, בעיות פעולה קולקטיבית, בהחלה על זיהום או דלדול משאבים

החזק שבהם הוא הראשון. חוק דוברז'ה אינו מנבא מה יעשה מצביע כלשהו, ואינו צריך. הוא מנבא תוצאה מבנית מצרפית מתוך כלל, והוא עמד במבחן במדינות רבות ולאורך עשורים. זה לא כלום, וזה אינו אותו סוג של טענה כמו חיזוי שיעור הצמיחה של השנה הבאה.

חברה אינטלקטואלית

לעמדה הספקנית יש שושלת מכובדת.

קרל פופר תקף את ההיסטוריציזם - האמונה שההיסטוריה כפופה לחוקים הניתנים לגילוי, המאפשרים לנו לחזות את מהלכן העתידי של חברות. טיעונו היה אלגנטי: ידע עתידי משנה את ההתנהגות האנושית, ואיננו יכולים לחזות ידע עתידי, ולכן איננו יכולים לחזות את עתידה ארוך הטווח של מערכת חברתית. הוא דגל בהנדסה חברתית מדורגת, קטנה והפיכה, על פני מודלים גדולים.

פרידריך האייק, בהרצאת פרס נובל שלו מ־1974 "יומרת הידע", הזהיר מפני מידול מערכות חברתיות מורכבות בדיוק הכמותי של הפיזיקה. הנתונים הדרושים להבנת שוק מבוזרים, סובייקטיביים ומשתנים תדיר, ולכן תכנון מתמטי ריכוזי הוא גם פגום וגם בטוח בעצמו באופן מסוכן.

נסים ניקולס טאלב טוען שמדעי החברה נשענים על מודלים גאוסיאניים דקי־זנב בתחומים שמני־זנב, שבהם אירועים נדירים בעלי השפעה עצומה שולטים בתוצאות. בתחומים אלה אשליית החיזוי דווקא מגבירה את הפגיעות, משום שהיא מעודדת אמון במודלים שבירים.

היכן זה נוחת

השאלה האמיתית היא אם מפה חלקית ופגומה עדיפה על היעדר מפה.

הספקן אומר שמפה לא מדויקת גרועה מכלום, כי היא מעניקה לנוסעים ביטחון מדומה ומובילה אותם אל מצוקים שבחשכה היו ניגשים אליהם בזהירות. המגן אומר שליטוש מתמיד, תוך הודאה גלויה במגבלות, הוא הנתיב היחיד לשיפור מדורג בממשל.

דעתי שלי היא שהתשובה תלויה לחלוטין בטענה הנטענת. התוצאות המבניות הן ידע אמיתי: שנו את שיטת הבחירות ומערכת המפלגות תשתנה, וזה שורד שחזור. תוצאות החיזוי אינן ידע ברובן, והכשלים החמורים ביותר של הדיסציפלינה נובעים מהשאלת האמינות שנצברה בסוג הראשון לטובת השני. העמדה הכנה אינה לזנוח את מדעי החברה אלא להעמידם בסטנדרט שהם עצמם מצהירים עליו: נקבו ברווח הסמך, נקבו בתנאים שבהם המודל נשבר, והתייחסו לתחזית שאינה יכולה להיכשל כאל תחזית שאינה אומרת דבר.