כל קטסטרופה משולמת בחירויות, והמערכת שמחה לגבות

קטסטרופות יקרו. זו אינה תחזית על אחת מסוימת; זו אמירה על ציר זמן ארוך דיו. מלחמות, מגפות, קריסות פיננסיות, ומה שהאקלים צופן בחובו אינם סיכונים שיש לשלול אלא אירועים שיש לתזמן. השאלה שאני רוצה לשאול אינה כיצד למנוע אותם, שזה פוסט אחר, אלא מה הם עושים לנו פוליטית כשהם מגיעים.

התשובה, בעקביות, היא שהם עולים לנו בחירויות, והחירויות אינן חוזרות.

התבנית

הביטו במה שקרה לזכויות האזרחים כמעט בכל מדינה אחרי מלחמה, פיגוע, או מצב חירום מכל סוג. מעקב שהיה בלתי נתפס הופך שגרתי. מעצר ללא משפט מקבל בסיס חוקי. דיבור שהיה מוגן הופך להסתה. סמכויות חירום ניתנות למשך התקופה והתקופה מתבררת כבלתי מוגבלת. חלק מהזכויות מוחזרות אחר כך, חלקית, עשורים מאוחר יותר, אחרי מאבק ארוך. רבות אינן מוחזרות.

זו אינה תכונה ייחודית של ממשלות רעות. זה מה שגם ממשלות טובות עושות, תחת לחץ, בתמיכת הציבור, מסיבות שנשמעות משכנעות באותו זמן. הזכויות שאנחנו מחזיקים נכבשו במאות שנים של ויכוח, מרד, והתדיינות. הן אובדות באחר צהריים אחד, בהצבעה שאיש אינו מעז להתנגד לה.

עכשיו הגדילו את קנה המידה

הריצו את ניסוי המחשבה עם הקטסטרופות שזמינות לנו בפועל.

חילופי מהלומות גרעיניות מוגבלים אי שם בעולם. לא סוף הציוויליזציה; כמה ערים. מה קורה לזכויות הדמוקרטיות במדינה שלכם, שאפילו לא נפגעה? כל מדינה על פני האדמה מכריזה על מצב חירום. התנועה מוגבלת, התקשורת מנוטרת, מחלוקת על התגובה הופכת לבגידה. והפעם למצב החירום אין תאריך סיום, מפני שהנשק עדיין קיים.

או קחו שינוי אקלים בקנה המידה שההשלכות הפסימיות מתארות. אזורים הופכים בלתי ניתנים למגורים, עשרות מיליונים נודדים, מערכות מזון קורסות במקומות, ומדינות שהיו פתוחות סוגרות את גבולותיהן ואת הפוליטיקה שלהן בבת אחת. אז המדינות מתחילות להתנהג זו כלפי זו כמו שאוטרקיות מתנהגות: אוגרות, חוסמות, רואות בכל שכן איום. זהו עולם שבו לדמוקרטיה הייצוגית אין זמן לייצוג, והיא אומרת זאת.

כתבתי על כיצד מצב החירום האקלימי במיוחד ינוצל נגד הדמוקרטיה. הנקודה כאן רחבה יותר: לא משנה איזו קטסטרופה מגיעה. המערכת הפוליטית תגיב לכל אחת מהן בלקיחת אותם הדברים.

למה המערכת שמחה לגבות

זהו החלק הלא נוח. ממשלות אינן מהססות בעניין. הן חשות הקלה.

ארגון בעל כוח רוצה עוד ממנו ופחות מגבלות על השימוש בו. זו אינה ציניות כלפי יחידים; זה מה שארגונים הם. בזמנים רגילים המגבלות מחזיקות, מפני שהסרתן גלויה ולא פופולרית. קטסטרופה היא הרגע האחד שבו הסרתן פופולרית, והמערכת מנצלת את ההזדמנות בכל פעם. קראו את הרשומות של כל מצב חירום ותמצאו את רשימת המשאלות שישבה במגירה שנים, נחקקת לפתע בתוך שבוע.

אז המערכת הייצוגית אינה צד נייטרלי שיש לנווט דרך המשבר. היא משתתפת בעלת אינטרס, והאינטרס שלה הוא בתוצאה שעולה לנו הכי הרבה.

הדחיפה שהיינו זקוקים לה

אם הקטסטרופות בדרך והמערכת תשתמש בכל אחת מהן לצמצום זכויותינו, ההגנה היחידה היא להיכנס לקטסטרופה עם יסודות דמוקרטיים חזקים דיים לשרוד אותה. לא כמה אמצעי הגנה נוספים; דחיפה ממשית בכמות השליטה שהציבור מחזיק בפועל, כך שאת סמכויות החירום יהיה צריך לבקש מהאנשים שיחיו תחתיהן, ולא לקבל מהאנשים שיפעילו אותן.

כיצד משיגים דחיפה כזו מתוך המערכת הנוכחית איני יודע באמת. המערכת לא תצביע על היחלשותה. כל מנגנון קיים להרחבת השליטה הציבורית עובר דרך בית המחוקקים, ובית המחוקקים הוא הגוף שמרוויח מהמשבר. אנחנו מבקשים מהשועל לחזק את הלול לפני החורף.

מה שאני יודע הוא צורת התשובה. משטר שיסודותיו דמוקרטיים הרבה יותר משלנו, שבו ההכרעות הגדולות מתקבלות ישירות על ידי האנשים שנושאים בתוצאותיהן, אינו בעל אותו תמריץ להחליף זכויות בכוח בזמן חירום, מפני שהאנשים שמצביעים הם האנשים שיאבדו את הזכויות. זו אינה ערובה. גם ציבורים נתקפים בהלה. אבל ציבור שנתקף בהלה יכול לשוב לשיקול דעתו ולהפוך את ההכרעה, בעוד שמוסד שרכש סמכות כמעט לעולם אינו מוותר עליה.

בעיית התזמון

כל מה שלמעלה הוא טיעון לנוע לפני הקטסטרופה, וזה בדיוק הזמן שאיש אינו רוצה לנוע בו. מצבי חירום הם הזמן שמערכות משתנות בו, ומצבי חירום הם הזמן שהשינוי הולך בו בכיוון השגוי. תקופות רוגע הן הזמן שהשינוי יכול ללכת בו בכיוון הנכון, ותקופות רוגע הן הזמן שאיש אינו רואה בו את הצורך.

אין לי פתרון לזה. יש לי רק את התצפית שהזכויות שאנחנו הכי גאים בהן נכבשו בעקבות אסונות, על ידי אנשים שזה עתה ראו מה אסון עושה לחברה חופשית, והיו נחושים לא לראות זאת שוב. מגיע לנו שיעור נוסף מהסוג הזה. טוב יותר היה ללמוד אותו מבעוד מועד.