אוכלוסייה קיצונית יותר מהמשטר שלה היא הביטוח הטוב ביותר של רודן

יש רשימה סטנדרטית של דרכים שבהן משטר טוטליטרי שומר על כוחו: משטרה חשאית, עיתונות מפוקחת, צבא הנאמן לארמון ולא למדינה, ובראש הרשימה מאז 1945, נשק גרעיני. נשק גרעיני קונה למשטר משהו ששום צבא אינו יכול לקנות: איש לא ינסה להסירו מבחוץ, ככל שירצה בכך.

אני רוצה להוסיף לרשימה פריט שכמעט אינו נקרא בשמו, מפני שהוא עובד בשקט כה רב. משטר שאוכלוסייתו קיצונית ממנו עצמו בטוח כמעט כמו משטר שיש לו פצצה.

המנגנון

חשבו על דיקטטורה שהדמוקרטיות אינן אוהבות. הן מפעילות את הלחץ הרגיל: סנקציות, תנאים על סחר, נאומים על רפורמה. מה שהן רוצות הוא צעד לעבר ממשל ייצוגי, והן אומרות זאת.

עכשיו נניח שהמשטר יכול לענות, בכנות, שהאוכלוסייה שהוא שולט בה קיצונית ממנו. העם היה מצביע בעד חוק דתי מחמיר יותר מזה שבתוקף. הוא היה מצביע בעד מלחמה במקום שבו המשטר מקיים שלום לא נוח. הוא היה מצביע לגרש את המיעוטים שהמשטר רק מדכא. פתחו את הדלת לשלטון העם ומה שייכנס דרכה אינו פרלמנט דני אלא משהו שהדמוקרטיות חוששות ממנו הרבה יותר מאשר מהרודן שהן כבר מכירות.

הדרישה לרפורמה קורסת עכשיו. הדמוקרטיות רוצות רפורמה במופשט; הן אינן רוצות את הרפורמה הזאת. אז הלחץ נסוג, הסיוע מתחדש, והמשטר מוכר כמבוגר האחראי בחדר מלא קיצונים. הוא הפך למתון בהשוואה לנתיניו שלו.

מדוע זה עובד כל כך טוב

שני דברים עושים את זה לטוב יותר מרוב הכלים שיש למשטר.

ראשית, זה לא עולה כלום. למשטרה חשאית צריך לשלם. צבא צריך לשמור נאמן, כלומר להאכיל ולהחניף לו. תוכנית גרעין יקרה ומזמינה תקיפה בזמן שבונים אותה. אוכלוסייה קיצונית צריך רק לשמור קיצונית, וזה נעשה דרך בתי הספר, הדוכנים בבתי התפילה והתקשורת הממלכתית, שהמשטר מפעיל ממילא מסיבות אחרות. ההקצנה היא תוצר לוואי של מנגנון השליטה הרגיל.

שנית, זה מחזק את עצמו. ככל שהאוכלוסייה קיצונית יותר, הדמוקרטיות חוששות ממנה יותר, דוחפות פחות לרפורמה, והמשטר שורד זמן רב יותר כדי להשאיר את האוכלוסייה קיצונית. למשטר שנקלע לתצורה הזאת אין שום סיבה לצאת ממנה לעולם.

האם המשטר מאמין בזה

זה לא משנה, וזה החלק שכדאי לשים לב אליו. המשטר אינו צריך להיות מתון מאוכלוסייתו במובן ממשי כלשהו; הוא צריך שהדמוקרטיות יאמינו שהוא כזה. והדמוקרטיות להוטות להאמין בזה, מפני שהאמונה מתירה להן לעשות את מה שרצו לעשות ממילא, כלומר לסחור עם המשטר, לקנות את הנפט שלו ולמכור לו נשק. טענתי במקום אחר שריאלפוליטיק הוא בדרך כלל סיפור כיסוי; הנה סיפור כיסוי שהמשטר מספק מוכן מראש.

אז יש אינטרס משותף שהאוכלוסייה תישאר מפחידה. המשטר רוצה בכך. האליטות העסקיות של הדמוקרטיות, שמרוויחות מהסחר, שמחות לקבל זאת. הצד היחיד שיש לו אינטרס שהאוכלוסייה תהיה פחות קיצונית הוא האוכלוסייה, ואין לה מה לומר.

ההשלכה למי שרוצה רפורמה

אם אתם רוצים שמשטר כזה יעשה רפורמה, דרישה לבחירות היא המנוף הלא נכון. המשטר יצביע על עמו ואתם תיסוגו, ובצדק תיסוגו, מפני שהתוצאה המיידית של הבחירות אכן תהיה גרועה יותר.

המנוף הוא ההקצנה עצמה. משטר שמשאיר את עמו קיצוני כדי להישאר בשלטון עושה דבר ספציפי וניתן לתצפית: הוא מפעיל תוכנית לימודים, לוח שידורים ומערך של דוכני דרשה. את אלה אפשר לקרוא בשמם, למדוד ולהפוך למושא ללחץ באופן שהמילה המעורפלת רפורמה אינה מאפשרת. דיקטטורה שהייתה צריכה לבחור בין אובדן סחר החוץ שלה לאובדן כלי ההקצנה שלה הייתה עומדת, לפחות, בפני בחירה ממשית.

איש אינו מנסח זאת כך כיום. הדמוקרטיות מדברות על בחירות, המשטר מדבר על יציבות, והאוכלוסייה ממשיכה להתחנך אל תוך אותה קיצוניות שמשאירה אותה לא חופשית. הפצצה לפחות כנה לגבי מה שהיא נועדה לו. הכלי הזה עושה את אותה עבודה, והוא בלתי נראה מפני שהוא עשוי מאנשים.