לגל הסמכותני יש כמה סיבות, והגדולה בהן היא שהדמוקרטיה אינה עובדת

יש ז'אנר של שיחה, בפודקאסטים ובפאנלים ובמסות ארוכות, ששואל מדוע סמכותנים ימניים עולים בכל כך הרבה מדינות בבת אחת. השיחות נוטות להתיישב על הסבר יחיד, וההסבר נוטה להיות זה שהיה למדבר מלכתחילה. אני רוצה לפרוש כמה הסברים, מפני שאני חושב שכולם פועלים, ואז לומר איזה מהם חשוב בעיניי יותר מכול.

ראשית: אין סיבה אחת

גל שמופיע בתריסר מדינות עם היסטוריות, דתות, כלכלות ושיטות בחירה שונות אינו תוצר של סיבה אחת. כל מי שאומר לכם שזה דבר אחד אומר לכם מה שרצה לומר לפני שהגל הגיע. מה שבא כאן הוא רשימה, והפריטים מצטברים.

חינוך

האוכלוסיות משכילות גרוע, ואני מתכוון לזה במובן ספציפי. לא שלאנשים חסרות עובדות, אף שחסרות, אלא שכמעט איש לא לומד איך להבדיל בין טענה מבוססת לטענה שרק חוזרים עליה, איך נתון סטטיסטי יכול לשקר, או איך תרמית נראית מבפנים. כתבתי על מה בית הספר משמיט. ההשמטה היא עולמית, וציבור בוחרים בלי ההגנות האלה זמין לכל מי שרוצה בו.

פיצול העיתונות

לפני כחמש-עשרה שנים העיתונות ברוב המדינות החופשיות הפסיקה להתחזות לסטנדרט משותף והתחלקה לערוצים שמשרתים צד. בכל מדינה שבה עלה סמכותן תוכלו למצוא את הערוץ שעשה אותו: שדרן או רשת שאמרו לחלק אחד מהאוכלוסייה, יום-יום, שהחלק האחר הוא אויבו. מדוע הפיצול קרה הוא נושא בפני עצמו. שהוא קרה, ושהוא היה תנאי מקדים, נראה לי מעבר לוויכוח.

כישלון הייצוג

הנה הסיבה שאני חושב שהיא הגדולה ביותר, וזו שהשיחות הכי לא אוהבות לנקוב בשמה.

הדמוקרטיה הייצוגית אינה עובדת, ואנשים מגלים זאת. לא מהעיתונות המרכזית, שהיא חלק מהמערכת ומתארת אותה כבריאה, אלא זה מזה, ברשת, שם הפער בין מה שהמערכת מבטיחה למה שהיא מספקת נדון בגלוי.

משאוכלוסייה מסיקה שהצבעותיה משנות מעט, שהשאלות החשובות לעולם אינן בקלפי, ושהאנשים שהיא בוחרת עונים למישהו אחר, היא מחפשת דרך החוצה. אני מונה ארבע יציאות שאנשים לוקחים:

• בחזרה לאיש החזק. אם מנגנון הייצוג הוא תרמית, מסיקים אחדים, אז לפחות אדם יחיד שאומר מה יעשה הוא כן לגבי היכן הכוח נמצא. זהו הגל הסמכותני עצמו.
• להרוס בלי תוכנית. אחדים רוצים שהמערכת תפורק ולא הקדישו שום מחשבה למה שיחליף אותה. זהו הקצה ההרסני של הגל.
• למשוך את הכוח למטה. אחדים דורשים יותר דמוקרטיה מקומית, בתקווה שנציג שהם יכולים להגיע אליו יתאים למה שהם רוצים יותר מנציג שאינם יכולים.
• להחליט ישירות. אחדים דורשים דמוקרטיה ישירה, או הגרלה, או הסדרים אחרים שבהם הציבור מכריע בשאלות בעצמו.

שימו לב שארבע אלה הן תגובות לאותה אבחנה. תומכי האיש החזק והדמוקרט הישיר מסכימים לגבי המחלה. הם חלוקים רק לגבי התרופה, והתרופה של האיש החזק היא זו שאינה דורשת שום בניית מוסדות, ולכן היא מנצחת בטווח הקצר.

בעיות גלובליות והמנוסה אל המוכר

הסיבה הרביעית היא פחד מהעתיד. אקלים, בינה מלאכותית, תפוצה גרעינית, מגפות: הבעיות שמגיעות עכשיו הן גלובליות, ולאיש אין תיאור משכנע של איך המוסדות שלנו יטפלו בהן. תגובה אנושית אחת לאיום שאינכם מבינים היא לסגת אל מה שאתם מבינים. האיש החזק מציע את העבר: האומה, הגבול, האמונה, הסדר הישן. זה חסר תועלת נגד כל אחת מהבעיות האמיתיות, אבל זה מוכר, ומוכר הוא מה שהפחד רוצה.

ההסבר הכלכלי

מייקל סנדל ואחרים טוענים שאנשים בלי השכלה גבוהה, שהם הרוב בכל מקום, נפגעו מהגלובליזציה ומכלכלה שמתגמלת יותר ויותר תעודות שאין להם, ושתמיכתם בסמכותנים היא ביטוי לפגיעה הזו.

אולי. איני מבטל זאת. אבל הייתי מכניס זאת תחת הכותרת השלישית ולא לצידה. לא שהכלכלה הכשילה אותם והדמוקרטיה הייתה בסדר. הדמוקרטיה הייתה אמורה להיות המנגנון שבאמצעותו יוכלו לעשות משהו בנוגע לכלכלה שמכשילה אותם, והתברר שהיא אינה כזו. הפגיעה אמיתית; הזעם הוא על הכלי שהיה אמור לענות לה ולא ענה.

מדוע הסדר חשוב

הרכיבו את הסיבות יחד והרצף הוא זה. ציבור משכיל גרוע, שניזון מעיתונות שבחרה צדדים, מתבונן במערכת ייצוגית שאינה מתמודדת עם הדברים שהוא מפחד מהם, ומסיק, בצדק, שהמערכת אינה עובדת. אז הוא בוחר, מבין היציאות הזמינות, את זו שדורשת ממנו הכי פחות.

כל תרופה מוצעת שמשאירה את הסיבה השלישית ללא מגע תיכשל. שיעורי אזרחות טובים יותר לא יצילו מערכת שאינה עובדת. עיתונות פחות מפלגתית תדווח על הכישלון בדיוק רב יותר. הקלה כלכלית, אם תבוא דרך אותו מנגנון בלתי מגיב, תאשר את האבחנה במקום להפיג אותה.

הגל הוא סימפטום. המחלה היא שלציבור אין דרך להחליט דבר, והוא שם לב. האיש החזק הוא התשובה השגויה לשאלה נכונה, והוא ימשיך להיבחר עד שתשובה טובה יותר לאותה שאלה תהיה על השולחן.