דמוקרטיה ישירה לא תיסוג לאוטוקרטיה, מפני שאיש אינו רוצה בכך

ההתנגדות הנפוצה ביותר לדמוקרטיה ישירה אינה שהיא תחליט רע. היא שהיא לא תחזיק מעמד: ההמון יצביע לעצמו איש חזק, ונחזור לנקודת ההתחלה, פחות המוסדות שהיו אמורים למנוע את זה.

ההתנגדות ראויה לתשובה ראויה, מפני שההיסטוריה שהיא מצביעה עליה אמיתית. רפובליקות מתו. אסיפות עתיקות אכן מסרו את הכוח לרודנים. ויימאר הצביעה, פחות או יותר, בעד סופה שלה. אני רוצה להסביר מדוע לדעתי האנלוגיה נכשלת לגבי דמוקרטיה ישירה שתוקם עכשיו, באוכלוסייה שכבר חיה בתוך סדר דמוקרטי.

שאלו מי היה רוצה בזה

התחילו בשאלה שההתנגדות לעולם אינה שואלת: נסיגה אל מי, לבקשת מי?

נסיגה לאוטוקרטיה זקוקה לקהל שמרוויח ממנה. בכל מקרה היסטורי הקהל הזה היה קיים וניתן לזיהוי. גנרל עם צבא ותרעומת. מפלגה שלא יכלה לנצח אחרת. אריסטוקרטיה שרצתה את מעמדה בחזרה. אוכלוסייה כה מבוהלת מאי-סדר שהייתה מחליפה כל דבר בשקט.

עכשיו הביטו בצדדים בדמוקרטיה ישירה מודרנית ושאלו מה כל אחד מהם היה מרוויח.

הציבור מחזיק, לראשונה, את ההכרעות בידיו. אין לו מה להרוויח ממסירתן לאיש אחד ויש לו הכול להפסיד. אין גרסה של העסקה שבה הרבים יוצאים נשכרים, והרבים יודעים זאת, מפני שזה עתה בילו דור בלמידה מה ההכרעות שוות.

הפוליטיקאים הם הקבוצה שאנשים מצפים שתרצה בנסיגה, והם הקבוצה עם הכי פחות אמצעים להביא אותה. תחת דמוקרטיה ישירה הם כבר צומצמו למנהלנים של הכרעות שהתקבלו במקום אחר. מנהלן שרוצה להפוך לאוטוקרט זקוק למנוף, והמנוף, הכוח להחליט, הוא בדיוק מה שפוזר. אי אפשר לתפוס מה שכבר אינו מרוכז בשום מקום.

העסקים הם המקרה המעניין, מפני שאינטרסים מסחריים היו מוכנים היסטורית לחיות עם אוטוקרטים בלי בעיה. אבל הנכונות הזו הייתה הימור על צפיות ועל נגישות. אוטוקרט במדינה שציבורה התרגל להחליט אינו צפוי ואינו נקודת נגישות אמינה; הוא אדם המוקף באוכלוסייה שאומנה לומר לא. העסקים מעדיפים מערכת שהם יכולים לעבוד איתה, והם יבלו שנים בלמידה לעבוד עם זו.

אז לנסיגה אין מחבר. זה החצי הראשון של הטיעון, ואני חושב שהוא החצי החזק יותר.

ערכים אינם נסוגים, הם מופנמים

החצי השני עוסק במה שהאוכלוסייה נהייתה.

הנסיגות של העבר קרו באוכלוסיות שהערכים הדמוקרטיים היו חדשים, דקים או שאולים בעיניהן. לאתונאים היו כמה דורות של אסיפה מאחוריהם ושום תיאוריה של זכויות. לגרמנים של 1933 היו ארבע-עשרה שנים של רפובליקה שנכפתה בתבוסה. בכל מקרה השכבה הדמוקרטית הייתה שכבת צבע על אוכלוסייה שעדיין ציפתה, ביסודה, להיות נשלטת.

זו אינה האוכלוסייה שממנה תיבנה דמוקרטיה ישירה היום. האנשים שיחיו תחתיה גדלו בתוך משטרים ייצוגיים כל חייהם וכל חיי הוריהם. הם מחזיקים, בלי לחשוב על זה, בכך שאי אפשר לכלוא אדם בלי משפט, שדיבור אינו פשע, שהממשלה נותנת דין וחשבון, שבחירות שאבדו הן בחירות שאבדו. אלה אינן עמדות שהם מנמקים; זו הרצפה שהם עומדים עליה.

ההפנמה של הערכים הדמוקרטיים כבר עשתה את העבודה שההתנגדות מניחה שעוד צריך לעשות. הביטו כיצד אוכלוסיות מודרניות מגיבות כשממשלה מנסה לבטל בחירות, להשתיק בית משפט או לדחות את עזיבת הכס: לא בהקלה, אלא ברחובות. התגובה הזו היא מערכת החיסון. היא קיימת עכשיו, במשטרים ייצוגיים, ודמוקרטיה ישירה יורשת אותה במקום להצטרך לגדל אותה.

מערכת שמוסיפה כוח הכרעה לאוכלוסייה עם מערכת החיסון הזו מוסיפה כוח לגוף שכבר מסרב לאוטוקרטיה. התסריט שבו היא מצביעה אז לרודן דורש שהאוכלוסייה תזנח, בבת אחת, כל מה שהאמינה בו מילדותה. אוכלוסיות אינן עושות זאת. הן משתנות באיטיות, ושינוי איטי בדמוקרטיה ישירה גלוי וניתן להפיכה בהצבעה הבאה.

הסיכון האמיתי הוא זה שיש לנו

אודה בדבר אחד להתנגדות, ואהפוך אותו.

נסיגה אכן קורה. היא קורה עכשיו, בכמה משטרים ייצוגיים, והיא קורה באותו אופן בכל פעם: ממשלה נבחרת משתמשת בכוחותיה המרוכזים כדי להחליש את בתי המשפט, לכבוש את העיתונות, לשכתב את כללי הבחירות ולהישאר. הציבור מתנגד ומגלה שהמנוף היחיד שלו, הבחירות הבאות, הורחק מהישג ידו.

המנגנון הזה זקוק לריכוז כוח כדי לעבוד. הוא זקוק לגוף קטן שיכול לפעול בכל החזיתות בבת אחת ושהציבור יכול להסיר רק אחת לכמה שנים. הריכוז הוא הפגיעות, והוא תכונה של הייצוג, לא של הדמוקרטיה. פזרו את ההכרעות ואין משרד שממנו אפשר לשכתב את הכללים, אין גוף יחיד שכיבושו מוסר את המדינה.

אז ההשוואה ההוגנת אינה בין משטר ייצוגי יציב לבין משטר ישיר שברירי. היא בין מערכת שנסוגה שוב ושוב דרך המנגנון המרכזי שלה עצמה לבין מערכת שאין לה מנגנון מרכזי לסגת דרכו. בהשוואה הזו אני יודע לאיזו מהן הייתי קורא שברירית.