שלטון המיעוט הוא שמאפשר לרוב לשמור על המיתוסים שלו

הנה קשר שאיני רואה שמעלים לעיתים קרובות: בין הדרך שבה אנחנו נשלטים ובין העובדה שרוב האנשים עדיין מחזיקים באמונות דתיות שלא היו שורדות מגע עם הכרעה אמיתית.

ההסברים הרגילים להתמדתה של הדת הם פסיכולוגיים. אנשים חוששים מהמוות, רוצים משמעות, יורשים את מה שהוריהם החזיקו בו. כולם נכונים. אבל יש גם הסבר פוליטי, והוא מצביע על מבנה המדינה ולא על מבנה הנפש.

איש אינו שואל אותכם

חשבו על מה אזרח במשטר ייצוגי נדרש בפועל להכריע. על כלום. אחת לכמה שנים הוא בוחר אדם, והאדם ומפלגתו מטפלים אחר כך בכל שאלה מהותית מבלי להתייעץ איתו שוב.

זה אומר שאדם יכול לעבור חיים שלמים מבלי שיצטרך לענות אי פעם, עם תוצאות, על שאלה קשה אחת. האם המדינה צריכה לצאת למלחמה? לא בידיו. האם המדינה צריכה להתיר הפלות, ועד מתי? לא בידיו. האם לחולה גוסס מותר לבקש את מותו? האם יש להשתמש בעוברים למחקר? האם להשקיע כסף בחיפוש חיים על כוכבים אחרים, או בתרופות, או בנשק? מישהו אחר מחליט, והוא חופשי להחזיק בכל דעה שירצה בעניין, מפני שהדעה אינה עולה דבר ואינה משנה דבר.

אמונה שלעולם אינה נבחנת מול הכרעה לעולם אינה חייבת להיות קוהרנטית. אפשר להאמין שהחיים מתחילים בהתעברות ולא להצטרך לעולם להצביע על מה שזה מחייב לגבי אישה שאתם מכירים. אפשר להאמין שהמתים נמצאים אצל אלוהים ולא להצטרך לעולם להחליט אם להמשיך להנשים גוף עוד שנה. אפשר להאמין שהיקום נעשה בשבילנו ולא להצטרך לעולם לממן טלסקופ או לסרב לו. שלטון המיעוט מסיר כל אחת מהשאלות האלה משולחנכם, ויחד עם השאלות הולך גם הלחץ לחשוב אותן עד הסוף.

מיתוסים שורדים במקום שבו אין משתמשים בהם

הדת היא המקרה הברור ביותר. טענותיה עוסקות בדיוק בעניינים שבהם המדינה מחליטה במקומנו: חיים, מוות, הגוף, מלחמה, תגמול, מה העולם ומה אנחנו חבים זה לזה. אילו ההכרעות האלה היו שלנו, הטענות היו נבחנות מדי שנה מול מקרים ממשיים, וטענות שנבחנות נוטות להשתנות או להיזנח.

הביטו היכן האמונה הדתית כבר נשחקה. היא נשחקה יותר מכל בקרב אנשים שעבודתם מכריחה אותם להכריע דברים מול המציאות: רופאים, מהנדסים, מדענים. לא מפני שהם חכמים יותר, אלא מפני שאמונה שתגרום לכם לעשות את עבודתכם רע מונחת בשקט בצד. שאר האוכלוסייה לעולם אינה מובאת למצב הזה על ידי המערכת הפוליטית. אמונותיה דקורטיביות, ואמונות דקורטיביות זולות לשמירה.

טענתי במקום אחר שאנשים אינם רוצים במיוחד את האמת מחוץ לתחומים שבהם טעות כואבת. הממשל הייצוגי הוא מכונה שמוודאת שכמעט שום תחום אינו כואב.

מה הכרעות ישירות היו עושות

עכשיו דמיינו את אותו אדם תחת דמוקרטיה ישירה ברמה הגבוהה ביותר. כמה פעמים בשנה הוא מצביע על שאלות מהסוג שנמנה למעלה, והתוצאה ממשית: החוק משתנה, הכסף עובר, המלחמה מוכרזת או לא.

הדבר הראשון שקורה הוא שצריך להתמודד עם השאלה. לא "מה אומרת המסורת שלי" אלא "מה אני רוצה שיקרה לחולה הזה, לאישה הזו, לחייל הזה, לתקציב הזה". חלק גדול מהדוקטרינה הדתית אינו שורד את התרגום הזה. הוא מעולם לא נועד לכך; הוא נועד לדקלום.

הדבר השני הוא שהדיון מתנהל בפומבי, בין אנשים שכל אחד מהם יצביע. עמדה צריכה להיות מנומקת, לא רק מוחזקת. טיעונים מכתבי הקודש אינם נודדים היטב מחוץ לקהילה, ובדיון לאומי על המתת חסד האדם שאומר "מפני שאלוהים אוסר" מגלה, אולי לראשונה, כמה מעט זה מזיז מי שאינו מסכים איתו מלכתחילה.

הדבר השלישי הוא החזרה. שאלה קשה אחת אינה משנה דבר; עשרים בעשור משנות. כל אחת מהן היא עוד הזדמנות שבה התיאור המיתולוגי של העולם מונח לצד התיאור המעשי ונמצא פחות שימושי.

התוצאה היא יותר חילוניות, לא מפני שמישהו שוכנע לצאת מהדת, אלא מפני שההסדר שאפשר לדת להישאר בלתי נבחנת הוסר. האמונות שיישארו יהיו אלה שאנשים מוכנים לפעול לפיהן ולהגן עליהן מול שכניהם, וזו קבוצה קטנה בהרבה מאלה שהם מוכנים לדווח עליהן בסקר.

מדוע זה חשוב מעבר לדת

הדבר חשוב לי מסיבה גדולה מדעותיי על הדת.

השאלות שמניתי, מלחמה ותגמול במיוחד, הן אלה שבהן מין עם הנשק שלנו יכול להשמיד את עצמו. אנחנו עונים עליהן כיום בתערובת של אינטרסים של מנהיגים ומיתוסים של אוכלוסיות, והמיתוסים נושאים משקל: הם מספקים את הוודאות, את האויבים, את הנכונות למות ולהרוג. אוכלוסייה שנאלצה להתמודד עם שאלות אמיתיות על מלחמה ומוות, שוב ושוב ועם תוצאות, היא אוכלוסייה עם פחות מיתוסים באזור הזה, ואוכלוסייה עם פחות מיתוסים באזור הזה קשה יותר להוביל אל הקרב.

זו הדרך שאיננו הולכים בה. הדרך שאנחנו הולכים בה נותנת למיעוט להחליט ונותנת לרוב לשמור על סיפוריו, והסיפורים הם בדיוק החומר שמיעוט זקוק לו כשהוא רוצה מלחמה.