שלושה תנאים קובעים אם דמוקרטיה ישירה יכולה להשתרש

אני טוען בעד דמוקרטיה ישירה די בתכיפות כדי שאהיה חייב תיאור ישר של המקומות שבהם היא לא תעבוד. לא כל חברה מוכנה לה, וההתחזות לאחרת מכפישה את הטיעון. שלושה תנאים נראים לי מכריעים, ומדינה שנכשלת באחד מהם לא צריכה לנסות עדיין.

התקשורת חייבת להיות מבוזרת

דמוקרטיה ישירה היא מערכת שבה הציבור מחליט בשאלות הגדולות. זה טוב רק כמו מה שהציבור יודע, ומה שהציבור יודע מגיע דרך התקשורת.

ככל שהתקשורת מבוזרת יותר, כך גדל הסיכוי של דמוקרטיה ישירה; ככל שהיא מרוכזת יותר, כך הוא קטן. מדינה עם שלושה ערוצי טלוויזיה בבעלות שתי משפחות היא מדינה שבה שתי משפחות קובעות את תנאיו של כל משאל עם. הצבעה ישירה במדינה כזו אינה מעבירה כוח מהנציגים לציבור. היא מעבירה כוח מהנציגים לבעלי הערוצים, שהיו כבר הצד החזק יותר.

זו סכנה אמיתית ועכשווית, ואיני רוצה לבטל אותה בהינף יד. התרופה אינה לדחות את הדמוקרטיה הישירה עד שהתקשורת תהיה מושלמת; התקשורת לעולם אינה מושלמת. התרופה היא לשים לב שהאינטרנט כבר ביזר את המידע יותר מכל טכנולוגיה קודמת, שהפיצול שכולם מתלוננים עליו הוא, לצורך זה, תנאי מוקדם, ושהשאלה בכל מדינה היא אם די מהציבור מקבל את המידע שלו מדי מקורות בלתי תלויים כך ששום בעלים יחיד אינו יכול לקבוע את התוצאה.

במקום שבו זה עדיין לא נכון, דמוקרטיה ישירה הייתה נלכדת, ודמוקרטיה ישירה שנלכדה גרועה מדמוקרטיה ייצוגית ישרה, מפני שהיא לובשת את פניו של הציבור.

לאזרחים חייבת להיות תחושת אינדיבידואליות

התנאי השני פסיכולוגי, והוא זה שאנשים הכי פחות נוחים לדון בו.

דמוקרטיה ישירה מבקשת מכל אזרח לגבש דעה ולהצביע לפיה. זה דורש יחס מסוים לסמכות: האמונה ששיפוטכם בשאלה ציבורית הוא לגיטימי, שאתם זכאים לחלוק על השר ועל הפרופסור ועל הכהן, ושהמחלוקת אינה חוצפה.

לאוכלוסייה שחונכה תחת משטר סמכותני מובהק אין יחס כזה לסמכות, ואי אפשר לצפות ממנה לרכוש אותו בין לילה. אוכלוסייה כזו אומנה, לעיתים קרובות במשך דורות, לראות בעמדת השליט את הנכונה ובעמדתה שלה יומרה. תנו לה פתק הצבעה בשאלה מהותית והיא תחפש את הסמכות שתאמר לה איך להצביע, וסמכות כלשהי תיענה.

לבקש מאוכלוסייה כזו לקפוץ ישר לדמוקרטיה ישירה זה לבקש ממנה יותר מדי. זה אינו בוז; זו אותה תצפית שאנחנו עושים על כל מיומנות שצריך ללמוד. דמוקרטיה ייצוגית, על כל פגמיה, היא מגרש אימונים מהבחינה הזו. היא מלמדת אנשים שאפשר לבקר ממשלות ולהחליף אותן, ודור או שניים של זה משנים את היחס לסמכות באופן שמאפשר את הצעד הבא.

אני מחזיק בדעה הזו באי נוחות מסוימת, מפני שאפשר להשתמש בה כתירוץ למנוע מאנשים דעה לצמיתות. המבחן הוא אם התירוץ משמש את האנשים שמרוויחים מהעיכוב. אם האומרים "עדיין לא" הם אלה שבשלטון כעת, יש להנחית את הטיעון בכובד.

הצבא חייב להיות מאולף

התנאי השלישי הוא הבוטה ביותר.

לכל מוסד קיים יש אינטרס להתקיים. הגדול והמסוכן שבהם הוא הצבא, מפני שיש בידו האמצעים להגן על המוסדות שהוא רגיל לשרת, ושינוי שיטת ממשל הוא בדיוק סוג האירוע שמעורר אותו.

לפני מעבר לדמוקרטיה ישירה הצבא חייב להיות כבר, במובן הפשוט, מאולף: רגיל לשליטה אזרחית, ללא מסורת של התערבות, וללא הנהגה שרואה בעצמה שומרת החוקה מפני האוכלוסייה. צבא שהתערב בפוליטיקה בזיכרון החיים יקרא העברה של קבלת ההחלטות לציבור כאיום על הסדר שהוא מגן עליו, ויפעל כארגון להגנת אותו סדר.

זה אינו היפותטי. כל מעבר בין שיטות ממשל בהיסטוריה נאלץ לענות על השאלה מה יעשה הצבא, ואלה שלא ענו עליה היטב לא שרדו. דמוקרטיה ישירה היא מעבר כמו כל מעבר והיא יורשת את הבעיה.

לאן זה מוליך את הטיעון

שלושה תנאים: מידע שאינו נשלט על ידי מעט בעלים, אוכלוסייה שרואה בשיפוטה שלה דבר לגיטימי, וצבא שמקבל פקודות. מדינות שעומדות בשלושתם קיימות, והן אלה שבהן יש לדחוף את הטיעון לדמוקרטיה ישירה בעוצמה הרבה ביותר. מדינות שאינן עומדות באף אחד לא צריכות לנסות, ומי שדוחק בהן אינו עושה להן טובה.

אבל שימו לב מה משותף לתנאים. כל אחד הוא דבר שחברה יכולה להתקדם אליו, וכל אחד ראוי להתקדמות בלי קשר למה שהוא נועד לו. תקשורת מבוזרת, אזרחים המכבדים את עצמם וצבא כפוף הם דברים טובים לפי כל תיאוריה של ממשל. הטיעון לדמוקרטיה ישירה אינו דורש להתחזות שכל חברה מוכנה. הוא דורש לומר אילו מוכנות, ומה האחרות היו צריכות להפוך להיות.