המערב איבד את דתו ולא קיבל דבר לחשוב עליו במקומה

המערב הוא החברה הראשונה בהיסטוריה שאפשר לקרוא לה בהגינות אתאיסטית. לא במה שאנשים אומרים כשנשאלים; רבים עדיין אומרים שהם מאמינים באלוהים. במה שהם עושים. לכל צורך מעשי, ההגבלות הדתיות ששלטו בחיי היום-יום במשך אלפי שנים אינן נשמרות. איש אינו מסדר שבוע סביב השבת, תפריט סביב דיני המאכלות, או נישואים סביב הכהן. האמונה שורדת כרגש. הקיום נעלם.

אני רואה בזה קידמה ואמרתי זאת לעיתים קרובות. אבל יש תלונה על זה שלדעתי ראויה לתשובה ישרה ולא לביטול, והתלונה היא זו: חברה שהשילה את הדת השילה את הדבר שגרם לחבריה לחשוב על טוב ורע, והחליפה אותו בלא כלום.

לקחת את התלונה ברצינות

הפשיטו את התלונה מהאריזה הרגילה שלה ויש בה משהו.

הדת, מה שלא עשתה מלבד זה, גרמה לאנשים להתבונן בשאלות מוסריות לפי לוח זמנים. בכל שבוע הייתה דרשה על איך לחיות. בכל יום היו כללים לקיים או להפר, והקיום וההפרה שמרו על השאלה נוכחת. קהילות התגבשו סביב הפרקטיקה ואכפו נורמות באמצעותה. ילדים לומדו, באופן גרוע ועם הרבה תוכן כוזב, שהתנהגותם חשובה למשהו גדול מהם.

הסירו את כל זה ומה תופס את מקומו? צריכה, בידור, עבודה. אף אחד מאלה אינו מבקש דבר מוסרי מאיש. אדם יכול לעבור מלידה למוות בעיר מודרנית בלי שיידרש אפילו פעם אחת לשקול אם דרך פעולה היא נכונה, ולא מעט אנשים עושים זאת.

המבקרים קוראים לזה אובדן הסיב המוסרי. איני אוהב את הביטוי, אבל אני מקבל שמשהו אבד, ושהמשהו היה הרגל של תשומת לב מוסרית שהדת נהגה להתקין.

התשובה שהמבקרים רוצים

למבקרים יש תרופה: להחזיר את הדת. לשקם את הקיום, לשקם את הדרשה, לשקם את הקהילה המלוכדת באמונה משותפת.

זה אינו עובד, ואי אפשר לגרום לזה לעבוד, מפני שזה נוגד את כל השאר שהעולם המודרני הוא. אי אפשר לשקם את הדת בלי לשקם את האמונות שהיא נשענת עליהן, והאמונות כוזבות, ואוכלוסייה שיודעת שהן כוזבות לא תחזיק בהן למען תופעות הלוואי. אי אפשר לקיים חברה פלורליסטית עם דת ממוסדת אחת. אי אפשר לקיים מדע וספר שסותר אותו הנלמד כאמת.

המבקרים יודעים זאת, ולכן התלונה נאמרת בדרך כלל בנימה של קינה ולא של הצעה. הם רוצים את פירותיה של הדת ואינם יכולים לספק את השורש. זו אינה עמדה; זה מצב רוח.

המקור האחר לתשומת לב מוסרית

יש דרך אחרת לגרום לאנשים לחשוב על איך לחיות יחד, והיא דרך שהמבקרים לעולם אינם מזכירים, מפני שהיא אינה מחמיאה למסורת.

קשרו אנשים להחלטות. תנו להם להחליט על המלחמה, ועל המס, ועל השאלה אם המדינה צריכה לנהל לוטו, ואם אדם גוסס רשאי לבחור למות, ומה חבים לעניים. לא כדעה שנסקרת ומוזנחת, אלא כהצבעה שמכריעה.

הביטו במה שזה עושה. זה הופך שאלות מוסריות לבלתי נמנעות, לפי לוח זמנים, בעבור כולם. זה כופה התבוננות, מפני שהשאלה אמיתית וההצבעה שלכם. זה מייצר רגש, מפני שאלה השאלות שאנשים מרגישים לגביהן הכי חזק, והרגש קשור להחלטה ולא נפרק בוויכוח. זה בונה אחריות, מפני שאינכם יכולים להטיל את התוצאה על נציג שלא בחרתם ואינכם נותנים בו אמון.

זו בדיוק רשימת הדברים שהדת נהגה לספק, והיא מספקת אותם בלי אמונה כוזבת אחת.

מדוע ייצוג אינו יכול לעשות זאת

תחת ממשל ייצוגי הציבור נשאל שאלה אחת כל כמה שנים, והשאלה היא את מי לשלוח. כל שאלה מוסרית מקופלת לתוך הבחירה הזו ונעלמת בה. הבוחר אינו מחליט אם לצאת למלחמה; הוא מחליט מי משני האנשים יחליט, ושניהם יאמרו אחר כך שההחלטה נכפתה עליהם.

זה בדיוק ההסדר שמרעיב תשומת לב מוסרית. המערכת לוקחת את השאלות, ואחר כך מתפלאת מדוע איש אינו חושב עליהן. הדרשה נעלמה ודבר לא החליף אותה, מפני שהדבר האחד שיכול היה להחליף אותה, השתתפות בהחלטות, נשמר לכמה אלפי אנשים, שמתלוננים אחר כך על הסיב המוסרי של כל השאר.

מה דמוקרטיה ישירה מבטיחה כאן

איני טוען שאוכלוסייה שמחליטה בעבור עצמה תחליט היטב. ציבורים מסוגלים לאכזריות כמו בתי מחוקקים, ולפעמים יותר.

הטענה צרה יותר. חברה שהפסיקה להאמין באלוהים איבדה את המנגנון ששמר שאלות מוסריות לנגד עיניהם של אנשים רגילים. אי אפשר לשקם את הדת כדי שתעשה את העבודה הזו, ולמבקרים שאומרים שהסיב נעלם אין דרך ישרה להחזירו. קבלת החלטות ישירה יכולה לעשות את העבודה, והיא המועמדת היחידה שאני מכיר שעושה אותה בלי לבקש מאיש להאמין בדבר שאינו אמת.

המערב לא איבד את המוסר שלו כשאיבד את דתו. הוא איבד את ההזדמנות להפעיל אותו. החזירו את השאלות וההפעלה תשוב.