אנחנו כבר משלמים את מחיר החירות, רק לא אוספים את הסחורה

מי שמתנגדים לתת לציבור יותר מילה בממשל מגיעים בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, אל המחיר. החירות יקרה, הם אומרים. היא מביאה חוסר יציבות, חוסר ביטחון, אחריות שרוב האנשים אינם רוצים בה. חברה שמחליטה הכול בעצמה תהיה מתישה לחיות בה.

אני מסכים שהחירות יקרה. ההתנגדות שלי היא לחשבונאות. אנחנו כבר משלמים את המחיר הזה, במלואו, בכל יום. מה שאיננו עושים הוא לאסוף את מה שהוא אמור לקנות.

החשבון שאנחנו כבר משלמים

הביטו במה שהחיים במדינה חופשית עולים בפועל לאזרחיה, בהשוואה לחיי צמית תחת אדון או נתין תחת כוהן.

אנחנו דינמיים בעבודתנו. תעשיות מופיעות ונעלמות בתוך קריירה אחת. אנחנו מחליפים מעסיקים, לומדים מקצוע מחדש, עוברים מקום. התוצאה היא שאנחנו מרגישים הרבה פחות חיבור למקום העבודה, ללקוחות, למקצוע, מכפי שהרגיש אדם שהיה חבתן מפני שאביו היה חבתן. זה הפסד אמיתי ואנחנו נושאים בו.

אנחנו דינמיים במערכות היחסים שלנו. אנחנו בוחרים את בני זוגנו, ולכן גם מאבדים אותם. אנחנו מתגרשים בשיעורים ששום חברה מסורתית לא הייתה מזהה. אנחנו חווים דחייה פעמים רבות במהלך החיים, וכאב לב שהשידוך חסך מאנשים במידה רבה, במחיר כל שאר מה שהוא הנחית עליהם.

אנחנו דינמיים בחשיבתנו. איננו מאמינים עוד בדת באותה עוצמה, ולכן איננו מרגישים עוד בטוחים בידיעתנו. גוף הידע כיום חורג מיכולת ההבנה של כל אדם יחיד. היה זמן שבו ספר קדוש אחד, שנקרא פעם אחת, הכיל את האמת כולה, ואדם יכול היה להרגיש שיש לו את כולה. איש אינו יכול להרגיש כך עכשיו, ואובדן ההרגשה הזאת הוא מחיר פסיכולוגי אמיתי.

אנחנו דינמיים בסביבתנו. טכנולוגיות התקשורת מתחלפות מתחתינו בכל עשור. אנחנו קוסמופוליטיים בין שנרצה ובין שלא: אנחנו מתעסקים עם דרכים רבות לעשות דברים, שפות רבות, מנהגים רבים, ומצפים מאיתנו להסתגל לכולם.

שום דבר מזה אינו תלונה. לא הייתי מחליף דבר מזה בחזרה. אבל זה חשבון, וחשבון כבד, וכל אזרח במדינה חופשית משלם אותו בין שחשב אי פעם על חירות ובין שלא.

מה החשבון היה אמור לקנות

הנה מה שנראה לי מוזר. אחרי ששילמנו על החירות בעבודתנו, בנישואינו, באמונותינו ובסביבתנו היומיומית, אנחנו נעצרים על סף הממשל.

התחום שבו מתקבלות ההחלטות הגדולות ביותר, מלחמה ושלום, חלוקת ההכנסה הלאומית, מה חוקי ומה נענש, הוא בדיוק התחום שבו סידרנו לעצמנו כמעט אפס חירות. אנחנו בוחרים אדם אחת לכמה שנים ומוסרים לו את הכול. את חוסר היציבות והאחריות שאנחנו מקבלים בכל מקום אחר, אנחנו דוחים בדיוק במקום שבו ההשקעה הגדולה ביותר.

אז המצב הוא זה. קנינו את החבילה היקרה. שילמנו על חוסר הביטחון של חיים דינמיים. והשארנו את הפריט היקר ביותר בחבילה סגור, בטענה שפתיחתו תהיה מטלטלת.

העסקה הטובה יותר

חשבו מה פירוש הדבר להרחיב את אותה דינמיות אל הממשל.

כן, זה יעלה מעט את חוסר הביטחון שלנו. החלטות ייבחנו מחדש. מדיניות תשתנה כשהציבור ישנה את דעתו. נצטרך לשים לב לעניינים שכיום אנחנו מוציאים למיקור חוץ. זה עוד מאותו מחיר שאנחנו כבר משלמים בכל חלק אחר של החיים.

בתמורה נקבל שההחלטות הגדולות מכולן יתקבלו לטובתנו ולא לטובת מי שמחזיק כרגע בידית. לא בשלמות. ציבורים עושים שגיאות. אבל החלטה שמתקבלת בידי האנשים שנושאים בתוצאותיה מכוונת לפחות אליהם, וההחלטות שמתקבלות בשמנו כיום מכוונות למקום אחר לעיתים קרובות דיין כדי שזה ישנה.

העמידו את העלות השולית מול הרווח השולי. חוסר הביטחון הנוסף קטן, מפני שאנחנו כבר חיים עם חוסר ביטחון בכל תחום שנוגע בנו. הרווח הוא התחום היחיד שבו נמצא הכסף. זו התמורה הטובה ביותר למחיר החירות שקיימת בכל מקום, ואנחנו מסרבים לה בעודנו משלמים מחיר מלא על כל השאר.

היכן החשבונאות משתבשת

אני חושב שהשגיאה נובעת מכך שמתייחסים למחיר החירות כאל משהו שיתחיל אם נרחיב אותה אל הממשל, ולא כאל משהו שאנחנו משלמים מאז הנאורות.

מי שאומר שדמוקרטיה ישירה תעשה את החיים לא יציבים מתאר את החיים שאנחנו כבר חיים. הוא פשוט לא שם לב שחוסר היציבות הגיע מזמן, עם החירות לעזוב עבודה, בן זוג וכנסייה. המקום היחיד שאליו הוא לא הגיע הוא המקום היחיד שבו הוא היה משלם בעד עצמו.

ייתכן אפילו שהרחבת החירות אל הממשל תגרום לשאר החבילה להרגיש שווה את מחירה. לאדם ששילם ביוקר על חיים דינמיים ואין לו מילה בהחלטות שמעצבות אותם יש סיבה טובה להרגיש מרומה. תנו לו את המילה, ואותו חוסר ביטחון ייראה פחות כמשא שנכפה ויותר כמחיר שבחר לשלם, על משהו שבאמת קיבל.