למעמד החדש של גולדנר יש לבסוף חדר להיפגש בו

בשנת 1979 פרסם הסוציולוג אלווין גולדנר ספר קצר, מוזר ונשכח ברובו בשם עתידם של האינטלקטואלים ועלייתו של המעמד החדש. התזה שלו הייתה שמעמד חברתי חדש הופיע בעולם התעשייתי: לא בעלי ההון ולא הפועלים, אלא האנשים שההון שלהם הוא השכלתם. מהנדסים, מדענים, טכנאים, אנליסטים, מורים, כל האוכלוסייה שמתפרנסת מלדעת דברים ולומר אותם בבהירות.

גולדנר העלה שתי תצפיות על המעמד הזה שאני חושב שהיו נכונות ונעשו נכונות יותר מאז.

תרבות הדיון הביקורתי

הראשונה היא שלמעמד החדש יש תרבות משותפת, והתרבות היא דרך דיבור. גולדנר קרא לה תרבות הדיון הביקורתי. הכלל שלה הוא שטענה מוצדקת בטיעון ובראיות, לא בדרגתו של הטוען. אינך זוכה להיות צודק מפני שאתה הבוס, הבישוף או הזקן. אתה זוכה להיות צודק בכך שאתה מראה את עבודתך.

כל מי שעבד בין מהנדסים מזהה זאת מיד. זו הנימוסיות הרגילה של סקירת קוד או ישיבת מעבדה. זוטר שצודק מנצח בכיר שאינו צודק, וכל מי שבחדר מבין שכך זה צריך להיות, גם כשהבכיר מתעצבן.

הנימוסיות הזאת היא חומר נפץ פוליטי, מפני שכמעט דבר בסדר הפוליטי שמסביב אינו פועל על פיה. מפלגות פועלות על נאמנות. ממשלות פועלות על היררכיה. הדיון הציבורי פועל על מי שמחזיק במיקרופון. מעמד שאומן לדרוש הצדקה לכל טענה הוא מעמד שמוצא את כל מנגנון הפוליטיקה הייצוגית מגוחך קמעה, ואומר זאת בארוחת הערב.

המעמד שרואה את הדלתות הסגורות

התצפית השנייה נובעת מהראשונה. המעמד החדש ממוקם היטב במיוחד לשים לב שחלקים רבים של החברה אינם פתוחים לטיעון כלל, ושלא הכול מונח על השולחן בדמוקרטיה.

חבריו עובדים בתוך המנגנון. הם רואים כיצד החלטות מתקבלות בפועל בתאגיד, במשרד הממשלתי, בבית החולים, והם יודעים כמה זה רחוק מהסיפור שמסופר בחוץ. הם אומנו לשאול למה, והם ממשיכים לשאול אחרי הנקודה שבה אזרח מנומס היה עוצר. לכן הם שמים לב לשאלות שלעולם אינן עולות להצבעה, להנחות ששום מפלגה אינה מערערת עליהן, לדלתות שסגורות בפני הדיון שבו גדלו.

גולדנר ראה בזה בסיס לתפקיד פוליטי שהמעמד מעולם לא הצליח למלא. הוא ידע מה לא בסדר. היו לו הרגלי המחשבה לתאר מה לא בסדר. והוא לא עשה בעניין הרבה.

מדוע הוא מעולם לא פעל

הסיבה הייתה גודל ופיזור.

המעמד החדש היה גדול במצטבר אך מפוזר על פני כל מוסד וכל עיר. לא היה לו רצפת מפעל, לא קהילה, לא אולם התכנסות. מעמד הפועלים התעשייתי יכול היה להתארגן מפני שתהליך הייצור כינס אותו פיזית; אלף גברים בבניין אחד יכולים למצוא זה את זה. אלף מהנדסים באלף משרדים אינם יכולים. מה שהיה להם במשותף, לא היה להם מקום לגלות שיש להם אותו.

וכך המעמד שהיה, מכוח אימונו, הפחות כפוף לכוח היה, מכוח הגאוגרפיה, הפחות מסוגל להתאגד נגדו. הוא נשאר קטגוריה בספר סוציולוגיה ולא שחקן בפוליטיקה.

החדר שהיה חסר לו

גולדנר מת ב-1980, ולכן מעולם לא ראה את הדבר שהסיר את ההתנגדות שלו.

האינטרנט הוא אולם ההתכנסות שמעולם לא היה למעמד החדש. זה המדיום הראשון שבו אנשים מפוזרים על פני כל מוסד יכולים למצוא זה את זה לפי תוכן דבריהם ולא לפי המקום שבו הם עומדים במקרה. ותרבות המדיום, בפינותיו הטובות יותר, היא בדיוק התרבות שגולדנר תיאר: הצג את מקורותיך, נסח את טיעונך, וצפה שזר עם טיעון טוב יותר יתקן אותך.

הביטו במי שמאכלס בפועל את הדיון הפוליטי הארוך ברשת. לא מעמד הפועלים התעשייתי, שמספרו הצטמק, ולא בעלי ההון, שאינם זקוקים לו. זהו באופן מוחץ המעמד שגולדנר זיהה, מתווכח בינו לבין עצמו על איך החברה מנוהלת, במשלב שמניח שדרגה אינה טיעון.

זו עדיין אינה פעולה פוליטית. זה הדיון שקודם לה. אבל הדיון היה החלק שמעולם לא יכול היה להתקיים קודם, מפני שהמשתתפים מעולם לא יכלו להתכנס. עכשיו הם מתכנסים בלי הרף, ומה שהם דנים בו, בין שהם משתמשים במילים ובין שלא, הוא הפער בין איך החלטות אמורות להתקבל ואיך הן מתקבלות.

מדוע זה חשוב למערכת

אם מעמד שאומן בדיון ביקורתי מסוגל, בפעם הראשונה, לדבר עם עצמו בקנה מידה גדול, אז הדבר שהסיכוי שלו לשרוד את השיחה הוא הקטן ביותר הוא כל הסדר שתלוי בכך שלא יבחנו אותו.

הפוליטיקה הייצוגית היא הסדר כזה. ההצדקות שלה הן מהסוג שמחזיק כל עוד איש אינו לוחץ, והמעמד החדש לוחץ מתוך רפלקס. איני יודע מה הוא יבנה במקומה, ואני מפקפק אם הוא יודע. אבל למעמד שהיה בשל לפעולה פוליטית במשך חצי מאה ושחסר לו רק חדר ניתן חדר, ולא הייתי מתערב על כך שהדלתות הסגורות יישארו סגורות.