אנחנו דורשים חירויות שמעולם לא שקלנו

האזרח המודרני מבקש חירות כמעט בכל דבר. לקנות, לומר, לשאת, לצרוך, לנהוג, לבנות, לסרב. תהיה השאלה אשר תהיה, העמדה הרפלקסיבית היא שאנשים צריכים להיות חופשיים לבחור, והנבל הרפלקסיבי הוא כל מי שמציע אחרת.

אני רוצה להציע שרוב הדרישות האלה אינן באמת על החירויות שבשאלה, ושמעולם לא שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים אותן.

מדוע אנחנו מבקשים

שתי עובדות על מצבנו מייצרות את הרפלקס, ושתיהן נכונות.

הראשונה היא שהממשלה אכן עוסקת בצמצום חירויותינו. לא תמיד בזדון, אלא באופן מבני: כל מוסד גדל בכך שהוא לוקח על עצמו עוד, והמדינה היא המוסד הגדול ביותר. אזרח שצפה בזה קורה במשך חיים שלמים לומד להתנגד לכל חדירה מתוך עיקרון, מפני שהחלופה היא שיחדרו אליו בלי סוף.

השנייה היא שלעשירים כבר יש החירויות שלכל השאר נאמר שאינם יכולים לקבל. החוק אוסר דבר, והעשירים עושים אותו בכל זאת, דרך חברה, תחום שיפוט, עורך דין, או קנס שהם יכולים לשלם. אז ההגבלה נראית כמו שהיא, הגבלה על אנשים שאינם יכולים לקנות את דרכם סביבה, והדרישה לחירות הופכת לדרישה ליחס שווה לבושה כדרישה לחופש.

שתי אלה הופכות את הדרישה לחירות לצורה של מרד, והיא מתבטאת ככזו: בתרבות הפופולרית, בנימת הוויכוח הפוליטי, באהדה האוטומטית לכל מי שאומרים לו לא. המרד מוצדק. אבל מרד אינו עמדה שקולה, והוא מונע מאיתנו לגבש אחת כזו.

השאלה שאיש אינו שואל

הנה מה שהמרד מונע מאיתנו לשים לב אליו: לחירויות יש השלכות חברתיות, וחירותו של אדם אחד היא באופן קבוע משאו של אדם אחר.

החירות לנהוג במכונית גדולה היא משא על כל מי שנושם את האוויר ועל כל מי שבמכונית קטנה יותר. החירות לבנות כל דבר על אדמתכם היא משא על האור של שכניכם ועל שווי רכושם. החירות לומר כל דבר היא משא על האנשים שנאמר עליהם. החירות לסרב לחיסון היא משא על האנשים שאתם מדביקים. החירות לצבור בלי גבול היא משא על כל מי שאפשרויותיו מצטמצמות כששלכם מתרחבות.

שום דבר מזה אינו אומר שיש לשלול את החירויות. הוא אומר שיש לשקול אותן, ושקילה היא בדיוק מה שאיננו עושים. לא התחלנו, כחברה, לדבר על מאזן החירויות: אילו אנחנו רוצים, באיזה מחיר למי, והיכן מרחב הפעולה של אדם אחד צריך להיעצר מפני שהפך למגבלה של אחר. השיחה אינה מתקיימת מפני שהרפלקס חוסם אותה. הציעו לשקול חירות והצטרפתם לחודרים.

מדוע השיחה אינה יכולה להתחיל

איני חושב שזה רק כישלון של בגרות ציבורית. מבנה קבלת ההחלטות מונע זאת.

תחת ייצוג, קבוצה קטנה מחליטה. לקבוצה הזו יש אינטרס באופן שבו הוויכוח על חירות מתנהל, והאינטרס שלה הוא לשמור על הוויכוח רגשי.

חשבו מה ויכוח רגשי עושה בעבור מיעוט בשלטון. הוא מחלק את הציבור למחנות ששונאים זה את זה, ומחנות מספקים קולות. הוא שומר את תשומת הלב על סמלים ולא על ההתפלגות הממשית של עלויות ותועלות, שהיא המקום שבו טמון יתרונו של המיעוט. הוא אינו מניב הכרעה, ולכן אפשר להילחם על אותה שאלה בכל מערכת בחירות, בלי סוף. ויכוח רגשי על חירות אינו כישלון של המערכת. הוא התוצר של המערכת, מפני שהאנשים שמנהלים אותה מרוויחים מהרגש ומפסידים מההבנה.

אז ההתבוננות הפנימית שחברה הייתה זקוקה לה, השקילה המפוכחת של מי נושא מה בשביל מרחב הפעולה של מי, אינה יכולה להתחיל כל עוד מיעוט קובע את התנאים. למיעוט יש הכול להרוויח מהמאבק ודבר להרוויח מסיומו.

מה היה צריך להשתנות

כדי שהשיחה תתקיים, האנשים הנושאים בהשלכותיה של חירות היו צריכים להיות האנשים המחליטים עליה, והחלטתם הייתה צריכה להחזיק.

זה תיאור של דמוקרטיה ישירה, ואני חושב שזה אחד מיתרונותיה הפחות ברורים. כשהציבור מחליט ישירות בשאלה על חירות, שלושה דברים קורים שאינם קורים אחרת. הנושא נדון לגופו, מפני שאין מועמד לקשור אותו אליו. מתקבלת הכרעה, ולא דחייה לבחירות הבאות. והצד המפסיד מקבל אותה, מפני שהפסיד לאזרחים חבריו ולא לממשלה שהוא חושד שהיא משרתת מישהו אחר.

הקבלה היא החלק שחשוב ביותר. חירות שהוגבלה על ידי בית מחוקקים היא תרעומת; אותה חירות שהוגבלה במשאל עם היא שאלה מוכרעת. ההבדל אינו בהגבלה. הוא במי שהגביל.

החירויות שהיינו בוחרים

אני משער שחברה ששקלה באמת את חירויותיה הייתה שומרת על רובן ומוותרת על מעטות, ושהמעטות שהייתה מוותרת עליהן היו מפתיעות את האנשים שנלחמים כיום הכי חזק לשמור עליהן. אני גם משער שהייתה מגלה חירויות שאין לה ומעולם לא דרשה, מפני שהמאבק הנוכחי שמר את תשומת לבה במקום אחר.

אבל איני יודע, ואיש אינו יודע, מפני שהשקילה מעולם לא נעשתה. אנחנו מגינים על רשימת חירויות שלא ערכנו, מפני ממשלה שאיננו נותנים בה אמון, בשמו של מעמד עשיר שכבר יש לו אותן. זו אינה חירות. זה הרעש שחברה משמיעה כשלא נתנו לה להחליט.