אי־הפרכות אינה יתרון

כשלוחצים על אפולוגטים דתיים בשאלה מדוע אי אפשר לבחון או להפריך את אמונותיהם, הם מציגים לעיתים קרובות את אי־ההפרכות כאילו הייתה יתרון: אלוהים מסתורי, מעבר לקטגוריות אנושיות, אינו נתון לבחינה מדעית. המשתמע הוא שהמדע עוסק בדברים פיזיים גרידא בעוד הדת עוסקת באמיתות עמוקות יותר החורגות מבחינה גסה שכזו. זהו היפוך מדויק של המצב. טענה שאי אפשר עקרונית להראות שהיא שקרית אינה טענה עמוקה. היא, במובן המדויק ביותר, טענה שאינה אומרת דבר.

הלוגיקה הבסיסית

טענה היא אינפורמטיבית במידה שהיא שוללת דברים. "מחר ירד גשם" שוללת את האפשרות שמחר יהיה יום ללא גשם. "הנאשם היה בזירת הפשע" שוללת את היותו במקום אחר. ככל שטענה שוללת יותר, כך יש בה יותר תוכן.

עכשיו שקלו טענה שאינה שוללת דבר — טענה העקבית עם כל מצב אפשרי של העולם. טענה כזו אינה מעבירה כל אינפורמציה. אם היא "נכונה" או לא, דבר אינו משתנה בציפיותיכם. אתם יודעים בדיוק אותו דבר לפני שהאמנתם בה ואחרי. היא, מבחינה תפקודית, קביעה ריקה.

זו הסיבה לכך שבפילוסופיה של המדע ההפרכות חשובה. תיאוריה שראויה להאמין בה אמורה להשמיע תחזיות שעשויות להיות שגויות. אם התיאוריה נכונה, התחזיות מתגשמות. אם היא שגויה, הן נופלות. כך או כך, למדתם משהו. תיאוריה העקבית עם כל תצפית אפשרית אינה תיאוריה חזקה; היא תיאוריה ריקה.

כיצד טענות דתיות גולשות לאי־הפרכות

טענות דתיות מתחילות לעיתים קרובות כניתנות להפרכה, ואז הופכות בשקט לבלתי ניתנות להפרכה כשמאתגרים אותן.

שקלו את הטענה "התפילה עובדת".

• צורה ראשונית: אם תתפללו, אלוהים ייענה.
• מול מחקרי התפילה: ובכן, אלוהים אינו מגיב למבחנים מבוקרים.
• מול תפילות שלא נענו בחיי היומיום: לפעמים תשובתו של אלוהים היא "לא".
• מול בעיית ההטיה הקוגניטיבית (אנשים זוכרים את הפגיעות ושוכחים את ההחטאות): התפילה משנה את המתפלל, לא את המצב.

כל נסיגה מרחיקה את הטענה מכל מבחן אפשרי. עד הסוף, "התפילה עובדת" הוגדרה מחדש כמשמעה משהו כמו "תפילה היא נוהג פסיכולוגי מיטיב" — מה שאולי נכון, אך נכון גם לגבי מדיטציה, הליכה או טיפול, ואינו מספק שום ראיה לאלוהים.

אותה תבנית חוזרת בטענות אחרות. "אלוהים עונה לתפילה." "אלוהים מגן על המאמינים." "לאלוהים יש תוכנית." "אלוהים נותן סימנים." כל אחת מאלה ניתנת להפרכה כשמנסחים אותה בפשטות — וכל אחת ניצלת מהפרכה בעזרת הגדרה מחדש הדרגתית. עד שההגדרה מחדש מושלמת, הטענה כבר אינה אומרת דבר.

"דרכי האל נסתרות"

סעיף המילוט הרב־תכליתי הוא "דרכי האל נסתרות" או "איננו יכולים לדעת את מחשבת האל". הוא מגויס בכל פעם שהעולם אינו תואם את מה שאל טוב לחלוטין וכול־יכול היה מייצר — כשהילד שהתפללו למענו מת, כשהכפר המאמין נחרב בצונאמי, כשהרשעים משגשגים.

שימו לב מה המהלך הזה עושה: הוא הופך כל פיסת ראיה מפריכה לאין. מה שלא יקרה, זה עקבי עם רצון האל הנסתר. אם ילדו של נוצרי נרפא, הדבר מאשש את אהבת האל. אם הילד מת, זה חלק מתוכנית שאיננו יכולים להבין. אותה השערת אלוהים עצמה "נתמכת" בשתי התוצאות, ומשמע שאינה נתמכת באף אחת מהן.

זו אינה תיאולוגיה. זו הודאה. המאמין אומר: אמונתי מוחזקת באופן שאף אירוע אפשרי אינו יכול לפעול נגדה. זו ההגדרה של טענה בלתי ניתנת להפרכה, וזה ההפך מסגולה.

בעיית יום שלישי שעבר

פילוסופים משתמשים לעיתים בניסוי מחשבתי הקרוי "יום־חמישי־שעברִיזם" כדי להמחיש את ריקנותן של טענות בלתי ניתנות להפרכה. נניח שמישהו קובע: "היקום נברא ביום חמישי שעבר, כשכל הראיות לעבר ארוך יותר — מאובנים, זיכרונות, אור מכוכבים רחוקים — יוצרו כך שייראו עתיקים."

האם אפשר להפריך זאת? לא. כל פיסת ראיה אפשרית כלולה, לפי ההשערה, בהיסטוריה המיוצרת. אין תצפית שיכולה לסתור אותה. ובכל זאת איש אינו מתייחס ליום־חמישי־שעברִיזם ברצינות. אנו מזהים אותו כטענה הריקה שהוא — השערה המסבירה הכול בכך שאינה חוזה דבר.

להשערת "האל הנסתר" יש אותו מבנה בדיוק. אפשר להתאים אותה לכל דבר. כל מה שקורה — טוב או רע, צפוי או מפתיע — הוא חלק מן התוכנית האלוהית. העובדה שהיא מכילה כל תוצאה אפשרית אינה סימן לעומק; זהו אותו פגם עצמו של יום־חמישי־שעברִיזם. היא אינה אומרת לנו דבר על איך העולם הוא או יהיה.

"המדע אינו יכול להפריך את אלוהים"

אפולוגטים חוגגים לעיתים כשהם מציינים שהמדע אינו יכול להפריך את אלוהים. זה נכון ולגמרי לא לעניין. המדע גם אינו יכול להפריך דרקונים בלתי נראים ובלתי ניתנים לגילוי במוסך שלכם, אך איש אינו סבור שזו נקודה לזכות הדרקונים. חוסר היכולת להפריך טענה בלתי ניתנת להפרכה היא תכונה של הטענה, לא של היקום.

מי שמשמיע את הטענה נושא בנטל הבאת הראיות עבורה. אם אינו יכול — אם הוא נסוג מאחורי אי־הפרכות — הוא לא ניצח בוויכוח; הוא הפסיק לנהל אותו. אמירת "אתם לא יכולים להפריך את אלוהים" אינה הגנה על האמונה. היא הודאה שהאמונה אינה מבוססת על שום דבר שניתן להעריכו.

המחיר האמיתי של אי־הפרכות

אמונות בלתי ניתנות להפרכה אינן חינם. יש להן כמה מחירים.

• הן מקצרות את דרך החקירה. מה שלא יקרה, זו "תוכניתו של אלוהים". אין מה לחקור.
• אי אפשר לתקן אותן. אמונה שאינה מגיבה לראיות אינה יכולה להשתפר. אפשר רק להחזיק בה או לנטוש אותה.
• הן מתירות הכול. מכיוון ששום תצפית אינה סותרת אותן, אפשר לצרף אותן לכל טענה מוסרית או פוליטית. אותו אל בלתי ניתן להפרכה גויס להצדקת העבדות ולהתנגדות לה, למלחמה ולשלום, לקפיטליזם ולקומוניזם.
• הן הופכות את המאמין לעצל אפיסטמית. שאלות קשות על העולם נענות בפנייה למסתורין ולא בחקירה.

אמונות בלתי ניתנות להפרכה אינן עמוקות יותר מאמונות רגילות. הן פחות — פחות אינפורמטיביות, פחות ניתנות לתיקון, פחות מקושרות למציאות.

סיכום

טענה שאי אפשר עקרונית להראות שהיא שקרית אינה עמוקה. היא ריקה. הנסיגה אל "דרכי האל נסתרות" אינה מענה לבעיות הדת; היא הודאה שאי אפשר לענות על הבעיות תוך שמירה על שלמות הטענה. התגובה הראויה לטענה בלתי ניתנת להפרכה אינה אגנוסטיות מכבדת; היא ההכרה שהטענה, לאחר שבודדה בקפידה מכל ראיה אפשרית, בודדה בקפידה גם מכל אמת אפשרית. אין בה דבר להאמין בו.