אולי לחירות יש מגבלת מהירות, אבל שום מדינה אינה קרובה אליה

אמרתי במקומות שונים שתרבויות יכולות להשתנות מהר, ושהטענה שעם מסוים אינו בשל לחירות היא בדרך כלל טענה של מי שכרגע מונע אותה ממנו. אני עדיין חושב כך. אבל אני רוצה לתת להשקפה הנגדית את המגיע לה, מפני שיש לה טיעון אמיתי, ואז להסביר מדוע, גם אם היא צודקת, היא אינה משנה דבר לגבי מה שעלינו לעשות.

השאלה

באיזו מהירות חברה יכולה להעלות את רמת החירות שלה?

כולם מסכימים שהקצב משתנה. הוא תלוי בעוצמת המוסדות הדתיים, ברמת החינוך, בכמה האוכלוסייה חשופה לתקשורת מבחוץ, בשאלה אם יש מלחמה בבית הסמוך, במצב הכלכלה, ובעוד הרבה. חברה עם אוכלוסייה קוראת ועיתונות פתוחה זזה אחרת מחברה שאין לה אף אחת מהשתיים.

כולם גם מסכימים שכמה חברות זזו מהר מאוד. יפן וגרמניה עברו מאוטוקרטיה ממוסדת צבאית למדינות ליברליות מתפקדות בתוך עשור, תחת כיבוש, עם אוכלוסיות שאמרו להן במשך שנים שהליברליזם הוא ניוון. תהיה מגבלת המהירות התאורטית אשר תהיה, שני המקרים האלה מראים שהיא אינה נמוכה.

אז אין תקרה שמובנית בטבע האדם. השאלה היא אם יש תקרה שמובנית בנסיבות מסוימות.

הטיעון בעד מגבלה

הנה ההשקפה שאני רוצה לקחת ברצינות.

למדינה מסוימת, במערך תנאים מסוים, עשויה להיות מגבלה נמוכה בהרבה מהתאורטית. דחפו מעבר לה ולא תקבלו התקדמות מהירה יותר; תקבלו נסיגה. הרפורמות עוקפות את המוסדות שהיו מקיימים אותן, האוכלוסייה חווה את השינוי כתוהו, והתגובה שבאה אחריו משאירה את המדינה פחות חופשית מכפי שהייתה לפני שהדחיפה החלה.

הרקורד ההיסטורי מספק מקרים. רפורמות שהוטלו מלמעלה על אוכלוסיות שלא היה להן חלק בהן קרסו למשהו גרוע יותר לא פעם. מהפכות שהכריזו על חירות ביום שלישי ייצרו טרור עד האביב שאחריו. חברה שכל ניסיונה עם סמכות הוא שרירותיות עשויה לקרוא את הסרת הסמכות כבואה של שרירותיות אחרת.

אני חושב שיש לזה טיעון טוב. לא מכריע, אבל אמיתי, ולא יהיה זה הגון לבטל אותו בהינף יד מפני שהוא לא נוח לעמדה שאני מחזיק בה.

מדוע הטיעון אינו עושה מה שמשתמשיו רוצים

עכשיו שימו לב איך טיעון מגבלת המהירות משמש בפועל. הוא כמעט לעולם אינו משמש כדי לומר: הנה המגבלה, בואו נתקרב אליה. הוא משמש כדי לומר: העם הזה אינו בשל, ולכן דבר לא צריך להשתנות.

זו טענה אחרת, והיא אינה נובעת.

קבלו את המגבלה. ואז שאלו, לגבי כל מדינה מסוימת, אם היא זזה כרגע לעבר החירות בקצב שמתקרב למגבלה הזו. התשובה היא כמעט תמיד לא. קצב ההתקדמות אינו מוחזק לאחור בגלל הסכנה של ללכת מהר מדי. הוא מוחזק לאחור על ידי המיעוט שמחזיק בכוח באותה מדינה, שיש לו כל סיבה לשמור על קצב אפס, ועל ידי מיעוטים שמחזיקים בכוח במדינות אחרות, שסוחרים עם המיעוט הראשון ומעדיפים שיישאר במקומו. משטרים ייצוגיים אינם פטורים מזה; הם תמכו בהמון אוטוקרטים שאוכלוסיותיהם היו, בכל מדד, בשלות ליותר ממה שקיבלו.

אז המגבלה האמיתית על הקצב אינה מגבלת המהירות. היא הבלמים, ולמישהו יש רגל עליהם.

שתי ההשקפות, ומדוע לא משנה מי מהן צודקת

אנסח את שתי העמדות בניקיון.

אחת אומרת שתרבות אינה משנה: אנשים בכל מקום רוצים את אותם דברים, ואוכלוסייה יכולה לאמץ מוסדות חופשיים מהר ככל שאפשר לבנות את המוסדות האלה. השנייה אומרת שכמה תרבויות חייבות ללכת לאט: מוסדות צריכים לגדול, הרגלים צריכים להיווצר, וכפיית הקצב גורמת לנסיגה.

אני נוטה לראשונה, עם המקרים הגרמני והיפני בידי. אבל נניח שהשנייה צודקת. נניח שלכל מדינה יש מגבלה משלה, ושכמה מהמגבלות האלה נמוכות.

אנחנו עדיין רחוקים מהן מאוד. אף מדינה שאני יכול לחשוב עליה אינה מתקדמת לעבר החירות כל כך מהר עד שהסכנה של נסיגה מעודף מהירות היא הבעיה העיקרית שלה. הבעיה העיקרית, בכל מקום, היא האינטרס של האנשים שמחזיקים את ההסדר הנוכחי במקומו. שתי התאוריות, כשמחילים אותן ביושר על העולם כפי שהוא, נותנות את אותה הוראה: להאיץ.

התמורה משינוי קטן בקצב

עוד נקודה אחת, מפני שהיא מסבירה מדוע בכלל כדאי להתווכח על זה.

אפילו עלייה צנועה בקצב שבו חברה זזה לעבר החירות משתלמת עצומות, מפני שעלויות חוסר החירות מצטברות והסכסוכים שהוא מוליד הם מהסוג היקר. מדינה שמגיעה לרמה נתונה של חירות עשר שנים מוקדם יותר חסכה לעצמה עשר שנים של הטינה, ההגירה, הכישרון המבוזבז והאלימות שהשנים הלא חופשיות מייצרות. חלק מהסכסוכים האלה, משהתחילו, אינם נעצרים כשהרפורמה מגיעה לבסוף.

אז המטרה אינה להגיע למגבלת המהירות, תהיה אשר תהיה. המטרה היא לסגור את הפער בין הקצב שבו אנחנו זזים בפועל לקצב שבו יכולנו, והפער הזה רחב בכל מדינה שאני מכיר, כולל אלה שקוראות לעצמן חופשיות.