עניין שליט מעולם לא נדון, מפני שאיש לא נתן אמון בממשלה שתדון בו

גלעד שליט, חייל ישראלי, נשבה בידי חמאס בשנת 2006 והוחזק חמש שנים. בשנת 2011 שוחרר בתמורה ליותר מאלף אסירים, רבים מהם מורשעים בהריגת ישראלים. במשך חמש השנים האלה השאלה איזה מחיר לשלם בעבור חייל אחד הייתה השאלה הטעונה ביותר רגשית במדינה.

איני מתכוון לטעון כאן אם העסקה הייתה נכונה. אני רוצה לכתוב על משהו אחר: מדוע המדינה לא הייתה מסוגלת לקיים את הדיון בכלל, ומה חוסר היכולת הזה אומר לכם על שיטת הממשל ולא על המקרה.

השאלה שהייתה קיימת

הייתה שאלה אמיתית. לכל מדינה שיש לה חיילים יהיו לפעמים חיילים שבויים, והיא זקוקה למדיניות: מה תשלם, מה לא, ומדוע. השיקולים קשים באמת. מחיר גבוה מביא חייל הביתה ואומר לאויב שלכידת חיילים היא הדבר הרווחי ביותר שהוא יכול לעשות. מחיר נמוך נוטש אדם שהמדינה שלחה אל הסכנה ואומר למגויס הבא כמה הוא שווה. אסירים משוחררים ממשיכים להרוג; חייל שמניחים לו למות הוא אדם מסוים עם משפחה מסוימת במהדורת החדשות.

אנשים סבירים יכלו לשקול את אלה אחרת. חברה יכלה, עקרונית, ללבן את השאלה ולהגיע למדיניות שהייתה מוכנה לחיות איתה מראש, לפני הלכידה הבאה, כשאין פנים מסוימות מחוברות אליה.

ישראל לא עשתה זאת. במקום זאת היה לה קמפיין.

מה קרה במקום

הציבור לחץ על הממשלה ברוב מכריע לשלם כל מה שנדרש. אוהלים מול מעון ראש הממשלה, צעדות, משפחה שהפכה למוסד לאומי. הלחץ היה לתוצאה אחת בלבד: להביא אותו הביתה, בכל מחיר.

שימו לב מה הלחץ הזה לא היה. הוא לא היה תוצאה של ציבור ששקל את השיקולים שלמעלה והגיע למסקנה שאלף אסירים הם המחיר הנכון. השיקולים בקושי נדונו. כל מי שהעלה אותם בפומבי טופל כחסר לב, והדיון נסגר.

אז מדוע הלחץ? הנה תשובתי, והיא הסיבה שאני מוצא את המקרה ראוי לכתיבה.

הציבור לא נתן אמון בממשלה שתעשה את הדבר הנכון בעצמה, ולא הייתה לו דרך להשתתף בהחלטה מלבד לצעוק בעד צד אחד שלה. אם אינכם יכולים לקחת חלק בהחלטה, ואינכם נותנים אמון באנשים שיקבלו אותה, המנוף היחיד שיש לכם הוא לחץ, ולחץ עובד רק כשהוא חד-כיווני. אי אפשר לצעוד בעד "שקלו זאת בזהירות". אפשר רק לצעוד בעד "הביאו אותו הביתה".

אי-אמון עושה שיקול לבלתי אפשרי

זו הנקודה הכללית, והיא חורגת הרבה מעבר לחייל אחד.

משטר ייצוגי מבקש מהציבור לתת בו אמון בהחלטות קשות ואז מקבל החלטות שלציבור יש סיבה לפקפק בהן. ממשלות החליפו אסירים לפי עיתוי פוליטי, השאירו חיילים בשבי כשההחלפה לא הייתה נוחה, ושילמו מחירים מסיבות שלא היה להן דבר עם החייל. הציבור יודע זאת. אי-האמון שלו הושג ביושר.

אבל לאי-אמון יש עלות שממעטים לנקוב בה. ציבור שאינו נותן אמון בממשלתו אינו יכול לשקול, מפני ששיקול דורש להאמין שהמסקנה תבוצע ביושר. למה לשקול את השיקולים אם אתם חושדים שההחלטה תתקבל על יסודות אחרים? עדיף לדחוף חזק ככל האפשר לתוצאה שלפחות אפשר לראות, ולהניח לחישוביה הנסתרים של הממשלה להילחם בלחץ הגלוי שלכם.

זה מה שהיה הקמפיין למען שליט. הוא לא היה עמדה מוסרית. הוא היה תגובה רציונלית למערכת שלא נתנה לאנשים שום מהלך אחר.

מה הייתה משנה החלטה ישירה

נניח שהשאלה הייתה של הציבור להחליט. לא המקרה הזה לבדו, אלא המדיניות: מה המדינה משלמת בעבור חייל שבוי?

ללחץ לא היה לאן ללכת, מפני שלא היה על מי ללחוץ. הציבור היה מחליט בעבור עצמו, וציבור שמחליט בעבור עצמו חייב להתייצב מול הפשרות, שכן אינו יכול להעבירן לממשלה שאותה יוכל אחר כך להאשים. הטיעונים שאי אפשר היה לומר במהלך הקמפיין, על הרתעה, על אסירים משוחררים, על הלכידה הבאה, היו חייבים להיאמר, מפני שמישהו היה חייב להצביע עליהם.

איני יודע מה ציבור כזה היה מחליט. אולי היה מחליט לשלם כל מחיר; לציבורים יש סיבות משלהם והם זכאים להן. אבל הוא היה מחליט ביודעין, וההחלטה הייתה של המדינה ולא ויתור שנסחט מממשלה בידי אנשים שהניחו שאחרת היא תעשה עוול.

סוף אי-האמון הוא תחילת הדיון. ישראל לא יכלה לדון בעניין שליט במשך חמש שנים, והסיבה לא הייתה שישראלים אינם מסוגלים לחשיבה מוסרית. הסיבה הייתה שהמערכת לא נתנה להם סיבה לתת אמון בכך שחשיבתם תשנה משהו, ואדם שחשיבתו אינה משנה דבר מפסיק לחשוב ומתחיל לצעוק.