מלחמה שהרוב בחר בה היא מלחמה שאפשר להילחם בה

חברות חופשיות רעות בניהול מלחמות, והן יודעות זאת. הן פותחות בהן בחוסר רצון, מפקפקות בהן בעודן נלחמות, ונוטשות אותן לפני שהסתיימו. אויביהן, שבדרך כלל אינם חופשיים, סומכים על זה. זו חולשה אמיתית, ויש לה סיבה ספציפית שאינה זו שנוקבים בה בדרך כלל.

ההסבר המקובל הוא שאנשים חופשיים רכרוכיים, או שעיתונות חופשית מכרסמת במורל, או שדמוקרטיות אינן מסוגלות לעכל נפגעים. איני חושב שאף אחד מאלה הוא המנגנון. המנגנון הוא שבמשטר ייצוגי איש אינו יודע אם המלחמה היא שלו.

של מי המלחמה

חשבו כיצד משטר ייצוגי יוצא למלחמה. קבוצה קטנה מחליטה. אולי היא מתייעצת עם בית המחוקקים, שהוא קבוצה קטנה אחרת. היא מציגה לציבור נימוקים, שחלקם נכונים. הציבור לא בחר במלחמה, לא נשאל, ואינו יכול לדעת מבחוץ אם הנימוקים המוצהרים הם הנימוקים האמיתיים.

והציבור למד, מרשומה ארוכה, שהנימוקים המוצהרים לעיתים קרובות אינם האמיתיים. מלחמות נפתחו לטובת יצרני נשק, לשם הישרדותו הפוליטית של מנהיג, לשליטה במשאב, בשביל פלג בתוך הממשלה. לא כל מלחמה, אבל די מהן כדי שהחשד יהיה רציונלי, וכל אזרח נושא אותו אל כל מלחמה.

כך שאזרח שמתבקש לתמוך במלחמה, לשלם בעבורה, לשלוח אליה ילד, מתבקש לעשות זאת על סמך אמון בקבוצה קטנה שבגדה באמון הזה בעבר. הפקפוק שמכרסם בחברות חופשיות בזמן מלחמה אינו פקפוק באויב. הוא פקפוק בממשלה שלהן. והוא מבוסס היטב.

מה תהיה בהירות

עכשיו דמיינו מלחמה שהציבור החליט עליה ישירות. לא נועצו בו, לא הודיעו לו לאחר מעשה, אלא שאלו אותו, כשהשאלה על השולחן והטיעונים גלויים, ורוב אמר כן.

כמה דברים משתנים מיד.

לשאלה של מי המלחמה יש תשובה. היא שלנו. יהיו סיבותיה אשר יהיו, אלה הסיבות שרוב מצא מספיקות אחרי ששמע את הטיעון שכנגד. איש אינו יכול לומר אחר כך שהמלחמה נכפתה על המדינה בידי מיעוט בעל אינטרס, מפני שהמיעוט לא הוא שהחליט.

החשד שמרעיל את הדיון בזמן מלחמה מאבד את מושאו. עדיין אפשר לטעון שהרוב טעה. אי אפשר לטעון שרימו אותכם, מפני שהייתם בחדר.

וחישובו של האויב משתנה. יריב שסומך על הפקפוק של חברה חופשית סומך על הפער בין הממשלה לנשלטים. סגרו את הפער ולפקפוק אין מקום לחיות בו. מלחמה שהרוב בחר בה היא מלחמה שהרוב יראה עד סופה, או יסיים באותם אמצעים שבהם פתח אותה, ובכל מקרה ההחלטה קריאה.

ההתנגדות שזה עושה את המלחמה קלה יותר

הדאגה הברורה היא שציבור שיכול להצביע בעד מלחמה יצביע בעדה בקלות רבה מדי, על גל של זעם, בלי השיקול שנציגים אמורים לספק.

אני לוקח את הדאגה ברצינות ואני חושב שהרשומה עונה עליה. ציבורים אינם, היסטורית, הצד הלהוט במלחמות. ממשלות הן. המלחמות שהיו פופולריות בציבור היו, ברובן, מלחמות שהממשלה הכינה את הציבור אליהן במשך חודשים. כשמניחים לה לנפשה, אוכלוסייה שנושאת במחיר המלחמה זהירה כלפיה, בדיוק מפני שהיא נושאת במחיר. נציגים שנושאים במעט מהמחיר ומרוויחים מעמדת מנהיג בזמן מלחמה הם אלה שיש להגביל.

וההחלטה הישירה גם אינה מסירה את השיקול. היא דורשת אותו, בפומבי, מול כולם, במקום בחדר הקבינט. טיעון בעד מלחמה שאינו יכול לשרוד את הצגתו בפני האנשים שיילחמו בה אינו טיעון שראוי לנצח.

הגנה על דרך חיים

יש סיבה נוספת שזה חשוב, מעבר לכל מלחמה בודדת.

חברות חופשיות יצטרכו להגן על עצמן, לפעמים בכוח, מול צורות ממשל אחרות ותרבויות אחרות שהיו מחסלות אותן אילו יכלו. זו אינה מחשבה נעימה והיא אינה נעלמת בזכות אי-נעימותה. חברה שאינה מסוגלת להחליט בבהירות להגן על עצמה לא תוגן, בסופו של דבר.

מה שהחלטה ישירה מספקת הוא בדיוק הדבר שחסר עכשיו: דרך לעם חופשי לצאת למלחמה כעם חופשי, כשההחלטה מתקבלת בידי האנשים שישלמו בעבורה, ולכן עם המעמד המוסרי להילחם בה והנחישות לסיים אותה. החלופה היא מה שיש לנו: מלחמות שמוכרזות בידי מעטים, מוטלות בספק בידי הרבים, ואובדות במרחב שביניהם.