דמוקרטיה ישירה מראה מאין המוסר מגיע באמת

הטענה הדתית על המוסר היא שהוא מבוסס על אלוהים: בלי מחוקק אין חוק, ובלי חוק אין דבר שימנע מאיש לעשות כל דבר. כתבתי על הסיבה שהטיעון הזה קורס תחת שאלתו שלו. כאן אני רוצה להעלות נקודה אחרת, והיא אינה על השאלה אם הטיעון שגוי. היא על השאלה מדוע כל כך הרבה אנשים, שנטשו בפועל כל חלק אחר שלו, עדיין מאמינים בו.

על מה המוסר מבוסס באמת

המוסר אינו מבוסס על אלוהים. הוא גם אינו מבוסס על דבר שפילוסוף היה מקבל כיסוד, וזו מבוכה נפרדת. מה שהוא מבוסס עליו, ככל שמישהו יכול לצפות בו, הוא קונצנזוס ציבורי: ההסכמה המשתנה באיטיות של אוכלוסייה בשאלה מה מקובל, הנאכפת באמצעות הסכמה, גינוי, חוק והרגל.

אפשר לראות זאת ישירות בהתבוננות במוסר משתנה. עבדות, מעמד הנשים, היחס לילדים, התאכזרות לבעלי חיים, הומוסקסואליות, חוב, ריבית: כל אחד מאלה נע, ובמקרים מסוימים התהפך, בתוך ההיסטוריה המתועדת, ובכל מקרה התנועה הייתה תנועה של קונצנזוס. שום התגלות חדשה לא הגיעה. האוכלוסייה שינתה את דעתה, והמוסר הלך בעקבותיה.

אדם דתי יאמר שקונצנזוס אינו בסיס מספיק, ואני מסכים שאינו סוג הבסיס שהם רצו. אבל לרצות יסוד אינו ראיה לקיומו. קונצנזוס הוא מה שיש. השאלה היחידה היא אם אנשים מסוגלים לראות אותו.

מדוע אינם מסוגלים לראות אותו

הנה הנקודה שאני רוצה באמת להעלות.

תחת ההסדרים הפוליטיים הנוכחיים שלנו, הקונצנזוס שמבסס את המוסר בלתי נראה. הוא מתרחש, אבל הוא מתרחש בשום מקום מסוים. דעות משתנות במיליוני שיחות פרטיות, במה שצוחקים עליו ומה שמזעיפים פנים כלפיו, באילו בדיחות מפסיקים לספר. בסופו של דבר בית מחוקקים מבחין ומעדכן חוק, שנים לאחר מעשה, והעדכון נזקף לזכות המחוקקים.

בשום שלב האוכלוסייה אינה רואה את עצמה מחליטה דבר. אין רגע שבו השינוי בקונצנזוס נראה כשינוי בקונצנזוס. אז אנשים מחפשים את מקור המוסר במקום אחר, מקום גלוי יותר, והדת עומדת שם ומציעה תשובה שנראית גלויה מאוד: זה בא מלמעלה, זה כתוב, הנה הספר.

הקסם של בסיס אלוהי אינו בכך שהוא אמיתי. הוא בכך שהבסיס האמיתי חבוי, ואנשים אינם מסוגלים להאמין במקור שמעולם לא ראו פועל.

מה תעשה החלטה ישירה לגלוי

עכשיו נניח שהאוכלוסייה מחליטה בשאלות מוסריות ישירות. האם המתת חסד מותרת. מה החוק אומר על הפלות. האם מותר להשתמש בטכנולוגיה רפואית מסוימת. כיצד מותר להתייחס לבעלי חיים.

כמה דברים יקרו שאין להם דבר עם התוצאות.

האוכלוסייה תראה את עצמה מחליטה. היא תראה, ביום מסוים, רוב מסוים מכריע שאלה מוסרית מסוימת, אחרי ויכוח שבו השיקולים הונחו על השולחן. היא תראה את השאלה חוזרת עשור מאוחר יותר ומוכרעת אחרת, מפני שהקונצנזוס נע, והיא תראה שהתנועה הייתה שלה.

התהליך שתמיד ביסס את המוסר יהפוך גלוי, ומשהוא גלוי קשה מאוד להמשיך להאמין שהמוסר בא ממקום אחר. אינכם יכולים לראות את עצמכם ואת שכניכם מכריעים את שאלת המתת החסד בהצבעה ולהמשיך לחשוב שהתשובה נכתבה על לוח לפני שלושת אלפים שנה. לא מפני שמישהו שכנע אותכם בטיעון, אלא מפני שהייתם שם.

זו השחיקה שאני צופה. לא טיעון נגד מוסר אלוהי, שהיה זמין במשך אלפי שנים ושינה מעט דעות, אלא הדגמה, החוזרת כל כמה חודשים, של המקום שבו המוסר נעשה באמת. אנשים שלוקחים חלק בעשייה אינם זקוקים לסיפור על מקורה.

מדוע זה חשוב מעבר לדת

יש סיבה מעשית לרצות בזה, מלבד ההנאה לראות אמונה שקרית מאבדת את אחיזתה.

מוסר שמאמינים שבא ממקור קבוע אינו יכול לנוע מהר, מפני שלהניע אותו נראה כמו מרי. מוסר שידוע שבא מקונצנזוס יכול לנוע מהר כמו הקונצנזוס, והוא יכול לנוע במורכבות, מפני שאינו צריך להתחזה לכך שמסקנותיו היו שם תמיד.

נזדקק לזה. הנדסה גנטית, הארכת החיים, מוחות מלאכותיים, שינוי הטבע האנושי עצמו: אלה שאלות מוסריות מסוג שתקופת הברונזה לא ניצבה מולו, והציוד המוסרי של תקופת הברונזה, עשרה כללים על אבן, לא יתאים להן. חברה שיודעת שהיא עושה את המוסר שלה יכולה לעשות מוסר חדש לבעיות חדשות. חברה שמאמינה שקיבלה את מוסרה יכולה רק לחפש בטקסט הישן פסוק שמתאים, ולא יהיה כזה.

דמוקרטיה ישירה שוחקת את הבסיס האלוהי של המוסר לא בתקיפתו אלא בהצגת החלופה בפעולה. זו שיטה חזקה יותר מטיעון, והיא מגיעה עם היתרון הנוסף של ייצור מוסר שמסוגל לעמוד בקצב העולם שעליו לשלוט בו.