השבר בין העם והממשלה מתרחב מעצמו

כל ממשלה ייצוגית בילתה את תולדותיה כשהיא נדחפת, מלמטה, לשרת את האנשים שהיא שולטת בהם. זה מה שהיו תנועות הרפורמה, הרחבות זכות הבחירה, חוקי העבודה והתיקונים החוקתיים כולם: מאמצים לכופף את המכונה לעבר הרוב. חלקם עבדו. אף אחד מהם לא סיים את העבודה, ולאי-השלמות יש תוצאה שקל להחמיץ מפני שהיא בכל מקום.

יש שבר בין העם וממשלתו, והשבר עושה עבודה. הוא אינו רק הרגשה. הוא משנה התנהגות, ומשנה אותה בכיוון שמרחיב את השבר.

מה השבר עושה לשיתוף הפעולה

ממשלה פועלת על שיתוף פעולה שאינה יכולה לכפות. היא יכולה לכפות מס מסוים, אבל לא את ההצהרה הכנה. היא יכולה לכפות הופעה בבית משפט, אבל לא עד דובר אמת. היא יכולה לתלות שלט של מהירות מותרת, אבל לא את השיפוט שהמהירות סבירה. הרוב העצום של מה שגורם למדינה לתפקד הוא אנשים שהולכים איתה מפני שהם רואים אותה, בקירוב, כשלהם.

משכו את ההתייחסות הזו וההליכה-עם מידלדלת. היא מידלדלת קודם בדרכים הקטנות והבלתי נראות: העבודה במזומן, הניכוי המנופח, הכלל שמובן כמשהו שיש לעקוף ולא לקיים. היא מידלדלת עוד להימנעות מכל מה שהמדינה מציעה, ממפקד האוכלוסין ועד החיסון. בקצה הרחוק היא מידלדלת לפשע שהפושע אינו חווה כפשע, מפני שהחוק האוסר אותו שייך להם ולא לנו.

דבר מזה אינו צריך להיות מאורגן. זה מה שאוכלוסייה עושה כשהיא מסיקה שהממשלה היא צד שיש להתמודד איתו ולא כלי שהיא מחזיקה בו. וכל דילול מאשר את השקפת הממשלה עצמה שיש להשגיח על האוכלוסייה ולכפות עליה, מה שמפיק יותר כפייה, מה שמרחיב את השבר.

השבר השני

השבר הראשון עובר בין הציבור והמדינה. השני עובר בתוך הציבור, והוא המאכל יותר.

אנשים שמאמינים שהממשלה אינה שלהם מחפשים של מי היא. והם מוצאים מועמדים, מפני שתמיד יש קבוצות בעלות השפעה גדולה ממה שמספרן מצדיק: תעשייה, אזור, קהילה דתית, מקצוע, מעמד. לפעמים האמונה פרנואידית. לעיתים קרובות היא פשוט נכונה, מפני שממשלה שאינה יכולה להשתחרר ממיעוטים חזקים מושפעת מהם בפועל, והעובדה הזו נראית לעין.

אז האזרח שמרגיש מודר אינו רק חושד במדינה. הוא חושד בשכניו שנראים בתוכה. החקלאים חושבים שלערים יש את אוזנה של הממשלה; הערים חושבות שלחקלאים יש אותה. כל אחד יכול להצביע על סובסידיה, על פטור, על מינוי שמוכיח שלצד האחר יש את הקו המיוחד. ממשלה שמשרתת את כולם מעט ומעטים הרבה מייצרת חשד בין כל הרבים בשאלה מי מביניהם הם המעטים.

מדוע זה אינו מתרפא

אפשר היה לצפות שהשבר ייסגר עם הזמן ככל שהרפורמות מצטברות. הרשומות אומרות אחרת, והסיבה מבנית.

השפעתם של מיעוטים חזקים על הממשלה אינה שערורייה שמתקנים; היא מצב שמתרבה, מפני שלמיעוטים יש האינטרס המרוכז ותשומת הלב המתמשכת, ולציבור אין אף אחד מהם. אז הראיות שמזינות את השבר ממשיכות להגיע. כל שנה מביאה מקרה חדש של אינטרס שהשיג את שלו נגד ההעדפה הברורה של הרוב, וכל מקרה הוא סיבה נוספת להסיק שהמכונה אינה שלנו.

בינתיים ההתנהגות שהשבר מפיק, משיכת שיתוף הפעולה, נראית מבפנים הממשלה כחוסר הכרת תודה וכאי-סדר, ומזמנת בדיוק את התגובות שמאשרות את השקפת הציבור: יותר אכיפה, יותר מעקב, יותר בוז בשני הכיוונים. המעגל סגור והוא רץ בכיוון אחד.

היכן זה נגמר

אי-שקט אזרחי הוא השם הרגיל למקום שבו זה נגמר, ואי-השקט הוא הפחות שבדבר. לפני שהרחובות מתמלאים יש עשורים של חברה שאינה ממש עובדת: מסים שדרוש צבא כדי לגבותם, חוקים שהם בדיחה, בחירות שחצי המדינה מתייחסת אליהן כאל טקס של מישהו אחר, ומעמד שולט שרואה בנשלטים בעיה שיש לנהל.

טענתי במקומות רבים שהמרחק בין מיעוט שולט והציבור הוא תכונה של מערכות ייצוגיות ולא פגם של מערכות מסוימות. זה מה שהמרחק הזה עולה, לאורך זמן, ברקמת החברה. לא רק שהממשלה עושה את הדברים הלא נכונים. אלא שהאנשים, שמבחינים בצדק שהממשלה אינה שלהם, מפסיקים להתנהג כאנשים שהממשלה שלהם, ומדינה שבה איש אינו מתנהג כבעלים היא מדינה שאין לה בעלים.

התרופה שבאמת מטפלת בזה היא המשעממת: סגרו את המרחק, כך שהממשלה תהיה של הציבור בפועל ולתפיסה לא יהיה ממה להיזון. כל תרופה אחרת מטפלת בסימפטום.