נסו להגדיר את "טובת העם" ותראו מה תקבלו

כל נאום פוליטי מזכיר את טובת העם. כל חוקה טוענת לשרת אותה. אני עצמי השתמשתי בביטוי, שוב ושוב, בטיעון בזכות דמוקרטיה ישירה, ובשלב מסוים עלה בדעתי שמעולם לא ניסיתי לומר מה פירושו. הפוסט הזה הוא הניסיון הזה. התוצאה פחות מובנת מאליה מהביטוי, והיא משנה את מה שאני חושב שהביטוי נועד לו.

טובת הפרט ברורה ואינה עוברת הלאה

התחילו היכן שהקרקע יציבה. מה טוב לפרט אינו, ביולוגית, מסתורי. אוכל, ביטחון, בריאות, מעמד, בני זוג, ילדים ששורדים, חברתם של אנשים שלא יבגדו בך. האבולוציה בנתה את הרצון ואנחנו יכולים לקרוא את הרשימה מתוך הרצון. אם משהו מזה ניתן להשגה רגשית זו שאלה נפרדת וכנראה התשובה היא לא; הרצון נבנה כדי להישאר בלתי מסופק. אבל התוכן ברור.

הפיתוי הוא להגדיר את טובת החברה כסכום של אלה. סכמו את טובת הפרט של כולם ומקסמו את הסך הכול.

זה אינו עובד, והסיבה היא מבנית ולא טכנית. מה שטוב ל-א' רע לעיתים קרובות ל-ב'. הביטחון של א' הוא הכליאה של ב'; המעמד של א' הוא הכפיפות של ב'; האדמה של א' אינה האדמה של ב'. אי אפשר לסכם כמויות שמוגדרות זו נגד זו. אין יחידה שבה אפשר לחבר את הרווח של א' ואת ההפסד של ב', וכל ניסיון להמציא אחת, מתועלת ועד תוצר לאומי, מסתיים בהעדפת מי שעושה את החיבור.

לפיכך הגדרה של טוב חברתי חייבת להיבנות ברמה החברתית, לא להיגזר מהרמה האישית.

מה משותף לפתרונות המוצלחים

אם אי אפשר להגדיר זאת מעקרונות ראשונים, הביטו במקרים.

לכל הסדר שאנשים מכל התרבויות מסכימים ששיפר חברה, קץ העבדות, שלטון החוק, זכויות קניין שעומדות מול החזקים, חינוך לכול, זכות הבחירה, יש תכונה אחת משותפת: הוא הרחיב את מעגל האנשים שיכלו לשתף פעולה זה עם זה בלי להיות מרומים. כל אחד מהם המיר יחס של ניצול ביחס של חליפין, או הגן על חליפין שהניצול מנע.

זו אינה מקריות. הטבע כבר אומר לנו ששיתוף פעולה הוא המקום שבו העודף שוכן; כל הביולוגיה שמעל התא הבודד היא תיעוד של זה. חברות אנושיות אינן שונות. העושר, הביטחון והידע שיש לנו קיימים מפני שמספר גדול של זרים יכולים להישען זה על זה, וכל רווח היסטורי בטובת עם הוא רווח בהיקף ההישענות הזו.

הגדרה

אז הנה הגדרה, המוצעת כהצעת עבודה ולא כתגלית.

טובת העם היא הפשרה הצודקת ביותר שניתן להשיג בין קבוצות המשנה שלו, כאשר "צודקת" פירושה הפשרה שממקסמת שיתוף פעולה על פני הכלל וממזערת את תחושת העוול שמעכבת אותו.

שלושה דברים דחוסים במשפט הזה וכל אחד מהם עושה עבודה.

פשרה, מפני שהאינטרסים של קבוצות המשנה מתנגשים ושום הסדר אינו מספק את כולם. הטוב אינו מצב שבו איש אינו מפסיד. הוא מצב שבו ההפסדים הם כאלה שאנשים יקבלו וימשיכו לשתף פעולה תחתיהם.

על פני הכלל, מפני שקבוצות אנושיות מתארגנות בקלות לקבוצות משנה שמשתפות פעולה להפליא בתוך עצמן ונגד כל האחרים. קרטל הוא שיתוף פעולה. קסטה היא שיתוף פעולה. שדולה שכובשת את הרגולטור שלה היא שיתוף פעולה. ההגדרה חייבת לספור שיתוף פעולה שמשרת את הכלל ולהפחית שיתוף פעולה שנוטל ממנו, אחרת תברך בדיוק את ההסדרים שהיא צריכה לגנות.

תחושת עוול, מפני שזה המנגנון שבו ניצול הורס שיתוף פעולה. אנשים שמאמינים שההסדר מרמה אותם מפסיקים לתרום לו: הם מתחמקים, הם משתמטים, הם עורקים, ובסופו של דבר הם מתקוממים. עוול אינו רק שגוי. הוא יקר, והמחיר משולם במטבע שההגדרה מנסה למקסם.

מה נובע מכך לתכנון מדינה

אם זה נכון בקירוב, אז תפקידה של מערכת פוליטית אינו למצוא את הטוב ולכפות אותו. תפקידה להיות המנגנון שבאמצעותו הפשרות נעשות, ולהיות מנגנון שעומד בפני כיבוש בידי קבוצות המשנה ששיתוף הפעולה שלהן הוא נגד הכלל.

זהו סטנדרט שניתן לבחון, ואני חושב שהוא מסביר תבנית בהיסטוריה שקשה להסבירה אחרת: משטרים שעשו פשרות צודקות יותר בין קבוצות המשנה שלהם שגשגו, ואלה שהניחו לקבוצת משנה לנטול לא שגשגו, ללא קשר לכמה שליטיהם היו פיקחים או טובי כוונות. העודף הולך אחרי שיתוף הפעולה, ושיתוף הפעולה הולך אחרי צדקת התנאים.

זה גם אומר מה פגום בממשל ייצוגי, בצורה שאני מוצא ברורה מהתלונות הרגילות. זהו מנגנון שבו קבוצת משנה קטנה, המעמד הפוליטי ומי שמממנים אותו, עושה את הפשרות בשם כולם. תהא מעלתם של האנשים שבו אשר תהא, הצורה מבטיחה ששיתוף הפעולה של קבוצת המשנה עצמה, עם עצמה ועם פטרוניה, ייספר כטובת הכלל. זהו אופן הכישלון שההגדרה מזהירה מפניו, מובנה לתוך התכנון.

למה לטרוח להגדיר

מפני שביטוי שכולם משתמשים בו ואיש אינו מגדיר הוא ביטוי שיכול להצדיק כל דבר, ו"טובת העם" שימשה להצדיק כמעט כל דבר. קיבועו אינו מכריע שום ויכוח בעצמו. הוא כן אומר שכשמישהו מזכיר אותו אפשר לשאול אילו קבוצות משנה מתפשרות, באילו תנאים, ומי נספר ככלל. לשאלות הללו יש תשובות, והתשובות הן בדרך כלל כל הוויכוח.