הבשורה האבודה: Q ובעיית הסינופטיים

ארבע הבשורות — מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן — מוצגות במסורת הנוצרית כעדויות ראייה עצמאיות על חייו ותורתו של ישו. אלא שקריאה קפדנית חושפת דבר מוזר: מתי, מרקוס ולוקאס חולקים קטעים עצומים בניסוח כמעט זהה — לעיתים זהה מילה במילה ביוונית המקורית — בעוד יוחנן סוטה משלושתם באורח דרמטי. אין זה מה שהיינו מצפים לו מארבעה תיאורים עצמאיים. זהו מה שהיינו מצפים לו מכותבים המעתיקים זה מזה.

"בעיית הסינופטיים" — כיצד להסביר את הדמיון ואת השוני המפליאים בין שלוש הבשורות הראשונות — היא אחת החידות המרכזיות של חקר הברית החדשה. פתרונה המקובל ביותר מערב בשורה אבודה: מסמך שהחוקרים מכנים Q.

בעיית הסינופטיים

"סינופטי" פירושו "נראה יחד". מתי, מרקוס ולוקאס מכונים הבשורות הסינופטיות משום שאפשר להניחן זו לצד זו ולהשוותן — הן חולקות רצף נרטיבי, תוכן ולעיתים קרובות ניסוח מדויק, באופן שיוחנן אינו שותף לו.

היקף החפיפה מרשים:

• כ**-90% מתוכנו של מרקוס** מופיע אצל מתי.
• כ**-50% מתוכנו של מרקוס** מופיע אצל לוקאס.
• מתי ולוקאס חולקים כ**-235 פסוקים** שאינם מופיעים אצל מרקוס כלל.

ההתאמות המילוליות מדויקות לעיתים עד כדי כך שחיבור עצמאי בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית. קחו למשל את תיאור יוחנן המטביל אצל מתי ג', ז'–י' ואצל לוקאס ג', ז'–ט' — הטקסטים כמעט זהים לאורך משפטים רבים. שני מחברים ששמעו רק מסורת שבעל פה לא היו בוחרים באופן עצמאי באותן מילים יווניות ובאותו סדר.

מכאן מתחייבת המסקנה שקיימת תלות ספרותית בין הבשורות הסינופטיות. השאלה היא: באיזה כיוון?

היפותזת שני המקורות

הפתרון הדומיננטי במחקר בן זמננו הוא היפותזת שני המקורות, שנוסחה במלואה לראשונה במאה ה-19:

1. מרקוס נכתב ראשון (קדימות מרקוס). מתי ולוקאס השתמשו שניהם במרקוס כמקור וערכו אותו באופן עצמאי.
2. למתי וללוקאס יש גם מקור שני משותף — החומר המשותף להם שאינו מופיע אצל מרקוס. המסמך ההיפותטי הזה נקרא Q (מן המילה הגרמנית Quelle, שפירושה "מקור").

הראיות לקדימותו של מרקוס חזקות:

• מרקוס קצר ומלוטש פחות ממתי ומלוקאס. סביר יותר שמתי ולוקאס הרחיבו וזיקקו את מרקוס, מאשר שמרקוס דחס וגיסס את מתי.
• מרקוס מכיל גרסאות הנראות מביכות מבחינה תאולוגית — למשל, ישו ש"אינו יכול" לחולל נסים בנצרת בשל חוסר אמונה (מרקוס ו', ה'), או אנשים התוהים אם ישו "יצא מדעתו" (מרקוס ג', כ"א) — שמתי ולוקאס מרככים או משמיטים בשקט. כותבים נוטים להסיר קשיים תאולוגיים, לא להוסיף אותם.
• "ההסכמות הקטנות" של מתי ולוקאס כנגד מרקוס ניתנות להסבר באמצעות Q ובאמצעות העריכה העצמאית שלהם; ההיפותזה ההפוכה יוצרת בעיות רבות בהרבה.

מה היה Q?

Q הוא שחזור — לא שרד ממנו שום כתב יד. קיומו מוסק מן החומר המשותף למתי וללוקאס שנעדר ממרקוס. חוקרים עבדו לאחור מן הטקסטים כדי לשחזר מה כלל Q ככל הנראה.

נראה ש-Q היה בעיקרו בשורת אמרות — אוסף של תורות ישו עם נרטיב מינימלי. הוא כלל:

• אשרי (ליבתה של הדרשה על ההר/על המישור)
• תפילת האדון
• כלל הזהב
• תורות על דאגה, על עושר ועל תפילה
• משלים (ובהם השה האובד, המשתה הגדול וגרגר החרדל)
• אמרות נבואיות על יום הדין הבא
• פיתויו של ישו (אך אולי בלי המסגרת הנרטיבית)
• חומר על יוחנן המטביל

מה ש-Q נעדר ממנו מעניין באותה מידה: אין בו כמעט נרטיב פסיון (צליבה ותחייה), והתאולוגיה של Q נראית ממוקדת בישו כמורה חכמה ונביא, ולא כמושיע מקריב. נראה שהבנתה של קהילת Q את ישו הייתה שונה למדי מן התאולוגיה הפאולינית שהשתלטה לימים על הנצרות.

הבשורה על פי תומא — שהתגלתה בין כתבי נאג' חמאדי ב-1945 — היא אף היא בשורת אמרות טהורה, ללא נרטיב פסיון. כשליש מאמרותיה מקבילות לחומר של Q. חוקרים רבים סבורים שתומא ו-Q מייצגים שכבה מוקדמת של מסורת ישו, הקודמת לבשורות הנרטיביות ומשקפת קהילה שהבינה את ישו בעיקר כמורה, ולא כמשיח המת וקם לתחייה.

ההשלכות

לבעיית הסינופטיים ולהיפותזת Q יש השלכות משמעותיות על האופן שבו ראוי להבין את הבשורות:

1. הבשורות אינן עדות עצמאית. מתי ולוקאס אינם אישושים עצמאיים למרקוס. הם מהדורות של מרקוס. ה"אישוש הרב-מקורי" לכאורה של סיפורי בשורה רבים קורס ברגע שמכירים בכך שמתי ולוקאס אינם מקורות עצמאיים — הם נמצאים במורד הזרם של מרקוס.

2. הבשורות נכתבו בידי מי שלא היו עדי ראייה, עשרות שנים לאחר המעשה. מרקוס מתוארך בדרך כלל לסביבות 70 לספירה (בערך בזמן חורבן ירושלים). מתי ולוקאס מתוארכים ל-80–90 לספירה. יוחנן ל-90–110 לספירה. המחברים אנונימיים — השמות מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן הוצמדו בידי המסורת במאה השנייה. כל ארבעת המחברים כתבו ביוונית, בעוד ישו ותלמידיו דיברו ארמית.

3. התאולוגיה של הבשורות התפתחה עם הזמן. ישו של מרקוס דחוף, מפתיע לא אחת, ולעיתים נראה מוגבל בכוחו. ישו של מתי הוא משה חדש הנותן תורה חדשה. ישו של לוקאס מדגיש את העניים, את הנשים ואת הגויים. ישו של יוחנן הוא לוגוס אלוהי קדם-קיים, הנושא מונולוגים תאולוגיים ארוכים שאין להם דמיון לאמרות הקצרות והחדות שבמרקוס וב-Q. זוהי התפתחות ספרותית ותאולוגית, לא דיווח עצמאי.

4. ישו של Q פרימיטיבי תאולוגית — ואולי היסטורי יותר. אם Q מייצג מקור מוקדם, ייתכן שהישו שהוא מתאר — מורה חכמה יהודי-אפוקליפטי — קרוב לישו ההיסטורי יותר מן המושיע האלוהי של הנצרות הפאולינית המאוחרת. ישו ההיסטורי, אם התקיים, כמעט בוודאות לא היה הלוגוס האלוהי הקדם-קיים במלואו של בשורת יוחנן; תאולוגיה זו התפתחה במשך דורות.

עמדות המיעוט

לא כל החוקרים מקבלים את היפותזת שני המקורות:

• היפותזת פארר (גולדר, גודייקר): מרקוס נכתב ראשון, לוקאס השתמש במרקוס, ומתי השתמש בשניהם — במרקוס ובלוקאס. אין צורך ב-Q — שימושו של לוקאס במתי מסביר את המסורת הכפולה. זוהי עמדת מיעוט משמעותית.
• היפותזת גריסבך (היפותזת שתי הבשורות): מתי נכתב ראשון, לוקאס השתמש במתי, ומרקוס הוא קיצור של שניהם. זו הייתה התפיסה הדומיננטית לפני המאה ה-19, אך כיום מחזיקים בה מעטים מאוד.
• מודלים של מסורת שבעל פה: חוקרים אחדים טוענים שמסורת שבעל פה מורכבת, ולא תלות ספרותית, מסבירה את ההתאמות. רובם דוחים זאת לנוכח החפיפה המילולית המדויקת ביוונית.

סיכום

בעיית הסינופטיים היא צוהר אל מקורותיה האנושיים של הברית החדשה. הבשורות אינן עדויות ראייה עצמאיות המתכנסות אל אמת משותפת. הן מסמכים ספרותיים שנוצרו עשרות שנים לאחר האירועים שהם מתארים, תלויים זה בזה ובמקורות שאינם עוד בידינו, מעוצבים בידי צרכיהן התאולוגיים של קהילות מסוימות, ומתפתחים עם הזמן בכיוון של פירוט תאולוגי גובר.

Q — הרוח שבמכונה, המסמך שעיצב שתי בשורות ואז נעלם — הוא תזכורת לכך שהברית החדשה היא השורדת של מערכת אקולוגית ספרותית ותאולוגית גדולה בהרבה. מה שיש בידינו אינו התיעוד כולו; זהו התיעוד של מי שניצח.