הארכיאולוגיה של הכיבוש: כשהחומות לא נפלו
ספר יהושע מתאר את אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר במקרא: בני ישראל, בהנהגת יהושע, שוטפים את ארץ כנען בסדרה של מסעות מלחמה שנצטוו מפי האל, ומחריבים עיר אחר עיר. חומות יריחו נופלות לקול השופרות. העי נשרפת עד היסוד. חצור, העיר הגדולה בכנען, נהרסת. הארץ נכבשת ומחולקת לשנים־עשר השבטים.
זהו מיתוס ייסוד רב־עוצמה. הוא גם, על פי הממצא הארכיאולוגי, בדיוני כמעט לחלוטין.
בעיית יריחו
יריחו (תל א־סולטן) היא אולי האתר הנחפר ביותר בכל המזרח התיכון. הארכיאולוגית הבריטית קתלין קניון ניהלה שם חפירות מכריעות בשנות החמישים. מסקנתה הייתה חד־משמעית: לא הייתה עיר ביריחו בתקופת הברונזה המאוחרת — התקופה (בערך 1400–1200 לפנה"ס) שבה אמור היה הכיבוש להתרחש.
יריחו הייתה עיר חשובה בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה. אולם בתקופת הברונזה המאוחרת היא ננטשה או הצטמצמה ליישוב זניח. לא היו חומות שיפלו. לא הייתה עיר שתיכבש. האתר עמד ריק למעשה לאורך כל התקופה שבה יהושע היה אמור לפעול.
אפולוגטים אחדים הצביעו על עבודתו המוקדמת יותר של ג'ון גרסטנג (שנות השלושים), שסבר כי מצא חומות שנהרסו סביב 1400 לפנה"ס. הניתוח הסטרטיגרפי הקפדני יותר של קניון הראה ש"שכבת הכיבוש" של גרסטנג הייתה למעשה מתקופת הברונזה הקדומה — מוקדמת ביותר מאלף שנים ממה שנדרש.
בעיית העי
יהושע ז'–ח' מתאר את חורבן העי (המזוהה עם א־תל) ככיבוש הגדול השני אחרי יריחו. העיר נשרפת ונותרת "תל עולם".
החפירות בא־תל מראות שהעי לא הייתה מיושבת מכ־2400 לפנה"ס ועד סביבות 1200 לפנה"ס — פער של יותר מאלף שנים המשתרע על כל התקופה שבה יכול היה הכיבוש להתרחש. פשוט לא הייתה שם עיר להחריב.
חוקרים אחדים הציעו שהעי המקראית היא אתר אחר, אך שום זיהוי חלופי לא הניב שכבת חורבן שתתאים לתיאור המקראי וללוח הזמנים שלו.
בעיית חצור
חצור (תל אל־קדח) שבגליל היא המקרה היחיד שנראה במבט ראשון כתומך בסיפור המקראי. יהושע י"א מתאר את חצור כ"ראש כל הממלכות האלה" — ואכן, חצור הייתה העיר הגדולה ביותר בכנען בתקופת הברונזה. החפירות בהנהגת יגאל ידין בשנות החמישים והשישים חשפו שכבת חורבן דרמטית בסוף תקופת הברונזה המאוחרת (בערך 1230–1200 לפנה"ס).
עם זאת, כמה בעיות מסבכות קריאה פשוטה של הממצא:
- התאריך אינו מתאים: חורבן חצור מתוארך לבערך 1230–1200 לפנה"ס. אם נשתמש בכרונולוגיה הפנימית של המקרא (מלכים א' ו', א' ממקם את יציאת מצרים 480 שנה לפני בניית מקדש שלמה, כלומר בערך 1446 לפנה"ס), הכיבוש היה מתרחש סביב 1406 לפנה"ס — מוקדם ב־200 שנה משכבת החורבן של חצור.
- מי החריב אותה? המצרים, גויי הים, סכסוך כנעני פנימי או הישראלים הקדומים — כולם מועמדים אפשריים. אין שום עדות אפיגרפית המצביעה דווקא על ישראלים.
- אף עיר אחרת אינה מציגה שכבת חורבן של כיבוש: מסע צבאי מתואם ברחבי כנען היה מותיר שובל של שכבות חורבן בממצא הארכיאולוגי. שובל כזה אינו קיים. אתרים כמו מגידו, לכיש וגזר אינם מציגים חורבן רלוונטי מתקופת הברונזה המאוחרת.
מה כן קרה? היווצרותה של ישראל בכנען
אם לא היה כיבוש, כיצד נוצרה ישראל בכנען? הארכיאולוגיה המודרנית מצביעה על תמונה שונה מאוד:
מודל החדירה השלווה (אלט, נות): הישראלים הקדומים היו במקורם רועים למחצה־נוודים שהתיישבו בהדרגה באזור ההר בראשית תקופת הברזל (1200–1000 לפנה"ס), ומילאו ואקום שהותירה קריסת ערי־המדינה הכנעניות.
מודל המהפכה החברתית (מנדנהול, גוטוולד): ה"ישראלים" היו ברובם כנענים ילידים — איכרים, פליטים ומודרים חברתית — שפרשו ממערכת ערי־המדינה שבשפלה ויצרו זהות חברתית ודתית חדשה בהרים.
מודל ההתכנסות (פינקלשטיין, זילברמן): המודל המועדף על רוב הארכיאולוגים כיום. הישראלים הקדומים היו כנענים ילידי אזור ההר, שתרבותם החומרית הייתה רציפה ברובה עם זו של כנען בתקופת הברונזה המאוחרת. עם הזמן צמחה זהות אתנית ודתית ייחודית — ובכללה פולחן יהוה — אך זו הייתה התפתחות פנימית הדרגתית ולא תוצאה של פלישה מבחוץ.
הממצא הארכיאולוגי תומך במודל ההתכנסות. סקרים של אתרי תקופת הברזל א' באזור ההר (1200–1000 לפנה"ס) מראים גידול דרמטי במספר יישובי הכפר הקטנים — ממצא העולה בקנה אחד עם אוכלוסייה ילידה מתרחבת, ולא עם קבוצה שהגיעה מבחוץ ובידיה תרבות חומרית זרה ומובחנת.
מדוע נכתב הסיפור
אם הכיבוש לא התרחש כמתואר, מדוע נכתב?
ספר יהושע חובר כמעט בוודאות בימי מלכותו של יאשיהו (640–609 לפנה"ס), כחלק מן ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית — נרטיב אידאולוגי רחב יריעה (מדברים ועד מלכים) שנועד להצדיק את הרפורמות הפוליטיות והדתיות של יאשיהו. יאשיהו ריכז את הפולחן בירושלים, חיסל מקדשים מתחרים, ובעיקר — ניסה להרחיב את השליטה היהודאית צפונה, אל שטחה של ממלכת ישראל לשעבר.
סיפור ייסוד דרמטי של כיבוש מוחלט היה שימושי מבחינה אידאולוגית: הוא ביסס בעלות אלוהית על הארץ, שלל את הלגיטימיות של הדת הכנענית, והצדיק את ביטולם של מקדשים מקומיים. הערים שנבחרו לסיפור הכיבוש — יריחו, העי, חצור — נבחרו בזכות ההדהוד הסמלי שלהן כחורבות עתיקות מפורסמות, ולא משום שהיו בהן עדויות לכיבוש ישראלי.
מסקנה
כיבוש כנען כמתואר בספר יהושע לא התרחש. שתי הערים החשובות ביותר בסיפור — יריחו והעי — כלל לא היו קיימות בתקופה הרלוונטית. הדפוס הרחב של חורבן שמסע צבאי כלל־כנעני היה מחייב פשוט נעדר מן הממצא הארכיאולוגי.
אין פירוש הדבר ששום דבר לא קרה. פירוש הדבר הוא שראשיתה של ישראל בכנען הייתה מורכבת, ילידית והדרגתית הרבה יותר ממה שמיתוס הייסוד הדרמטי מספר — ושהמיתוס נכתב מאות שנים לאחר מכן למטרות פוליטיות, ולא כתיעוד היסטורי.