בנייתו של הקאנון: כיצד בני אדם החליטו מה אלוהים אמר
הביבליה מתוארת דרך קבע כ"דבר האל" — התגלות אלוהית, מושרית ושלמה. אלא שהשאלה אילו ספרים נחשבים לדבר האל הוכרעה לא בידי אלוהים, אלא בידי ועדות אנושיות בעלות אג'נדות פוליטיות, הטיות תאולוגיות ואינטרסים מוסדיים מתחרים. הקאנון לא התגלה; הוא נבנה.
מהו קאנון?
המילה "קאנון" באה מן היוונית kanon, שפירושה כלל או קנה מידה. קאנון מקראי הוא הרשימה הרשמית של הספרים הנחשבים לכתבי קודש בעלי סמכות. עד עצם היום הזה יש לזרמים נוצריים שונים קאנונים שונים: לביבליה הקתולית 73 ספרים, לפרוטסטנטית 66, ולביבליה של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית 81. אילו נקבע הקאנון בידי שמיים, היינו מצפים להסכמה גורפת. אין כזו.
המקרא העברי (התנ"ך)
הקאנון העברי לא נחתם ברגע אחד. התורה (חמישה חומשים) זכתה לסמכות ראשונה, ככל הנראה במהלך גלות בבל או אחריה (המאה השישית לפנה"ס). הנביאים נוספו בהדרגה. הכתובים — ובהם תהלים, משלי, איוב ואחרים — היו שנויים במחלוקת במשך מאות שנים.
מושב יבנה (בערך 90 לספירה) מצוטט לעיתים קרובות כרגע שבו חתמה היהדות הרבנית את הקאנון שלה, אף שחוקרים בני זמננו מתווכחים אם אכן היה זה מושב פורמלי. גם אחרי תקופה זו נותרו ספרים כמו קהלת, שיר השירים ואסתר שנויים במחלוקת בקרב חלק מן החכמים, משום שהיו לא נוחים מבחינה תאולוגית — אסתר, למשל, אינה מזכירה את האל ולו פעם אחת.
הקאנון של הברית החדשה
הקאנון של הברית החדשה התייצב לאחר זמן ארוך עוד יותר. במאתיים השנים הראשונות של הנצרות הסתובבו בקהילות שונות עשרות בשורות, איגרות ואפוקליפסות. הבשורה על פי תומא, הבשורה על פי מרים, הבשורה על פי פטרוס, "הרועה" של הרמס, איגרת ברנבא — כולן נקראו ככתבי קודש בידי קבוצות נוצריות כאלה ואחרות.
תהליך הברירה הונע בידי כמה לחצים מעשיים ופוליטיים:
1. משבר מרקיון (בערך 140 לספירה) מרקיון מסינופה הציע קאנון מצומצם: רק הבשורה על פי לוקאס (בעריכתו) ועשר מאיגרות פאולוס. הוא דחה את המקרא העברי כולו בטענה שאל הזעם של הברית הישנה הוא אלוהות אחרת ונחותה מן האב האוהב של ישו. הכנסייה הפרוטו-אורתודוקסית המתגבשת דחתה את מרקיון, אך האתגר שהציב אילץ אותה לחשוב באופן שיטתי על שאלת סמכותם של הטקסטים.
2. הפרגמנט המורטוריאני (בערך 170 לספירה) הרשימה המוקדמת ביותר הידועה של ספרי ברית חדשה מקובלים. היא מקבלת את רוב מה שהפך לימים לקאנון, אך כוללת את חזון פטרוס ואינה כוללת את האיגרת אל העברים, איגרת יעקב ואיגרות פטרוס א'–ב'. היא דוחה במפורש את כתבי מרקיון כ"בלתי מתקבלים".
3. איגרת הפסחא של אתנסיוס (367 לספירה) הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה כתב את איגרת החג ה-39 שלו, ובה מנה בדיוק את 27 הספרים המרכיבים כיום את הברית החדשה. זו הפעם הראשונה שבה מופיע הקאנון הפרוטסטנטי המודרני של הברית החדשה כרשימה שלמה. אתנסיוס נלחם באותה עת בתאולוגיה האריאנית — אותו הקשר פוליטי בדיוק שהוליד את ועידת ניקאה.
4. ועידות היפו (393) וקרתגו (397) ועידות אזוריות אלה בצפון אפריקה אישררו את הקאנון באופן פורמלי. לא הייתה להן סמכות על הכנסייה המזרחית, שהוסיפה להתווכח על ספרים כמו חזון יוחנן עוד מאות שנים.
הקריטריונים היו אנושיים
באילו קריטריונים השתמשו אבות הכנסייה הקדומים כדי לכלול ספר או להוציאו?
- אפוסטוליות — האם נכתב בידי שליח או בן לווייתו? אלא שהדבר הונח לרוב, ולא נבדק. איגרות פאולוס אותנטיות; אולם האיגרת אל האפסים, האיגרת אל הקולוסים והאיגרות הפסטורליות נחשבות בעיני החוקרים כפסאודו-אפיגרפיות. הבשורה על פי מתי כמעט בוודאות לא נכתבה בידי השליח מתי.
- קתוליות — האם נעשה בו שימוש נרחב ברחבי הכנסייה? אלא שקריטריון זה העדיף קהילות דומיננטיות גאוגרפית (רומא, אלכסנדריה) על פני קהילות שוליים.
- אורתודוקסיה — האם התיישב עם "כלל האמונה" המתגבש? זהו טיעון מעגלי: הקאנון שימש בחלקו להגדרת האורתודוקסיה, והאורתודוקסיה שימשה להגדרת הקאנון.
- קדמות — האם הוא עתיק? אלא שגם בזה היה מקום למניפולציה; טקסטים פסאודו-אפיגרפיים נכתבו במכוון כך שייראו עתיקים.
מה הוצא מן הקאנון — ומדוע זה חשוב
הטקסטים שהוצאו מאירים עיניים:
- הבשורה על פי תומא כוללת אמרות של ישו המדגישות גנוסיס פנימי, ולא אמונה במותו ובתחייתו של המשיח. לא נוח לתאולוגיה הקורבנית המתגבשת.
- הבשורה על פי מרים מציגה את מרים המגדלית כתלמידה המתקדמת ביותר מבחינה רוחנית, ועדיפה על פטרוס. לא נוח לסמכות הכנסייתית הגברית.
- חנוך א' היה בעל השפעה עצומה ביהדות הקדומה ומצוטט במישרין באיגרת יהודה הקאנונית — ואף על פי כן הוצא מן הקאנון העברי ומן הקאנון הפרוטסטנטי. הוא שרד ככתב קודש רק בכנסייה האתיופית.
- "הרועה" של הרמס נחשב לכתב קודש בעיני איריניאוס, קלמנס מאלכסנדריה ואוריגנס — שלושה מחשובי אבות הכנסייה הקדומים — אך בסופו של דבר הוצא.
הטקסטים שהודרו לא נעלמו משום שהיו כוזבים. הם נעלמו משום שלא היו נוחים פוליטית, משום שהיו שוליים גאוגרפית, או משום שלא התיישבו אידאולוגית עם הפלג שניצח בקרבות התאולוגיים של המאות השנייה עד הרביעית.
סיכום
הקאנון הוא מסמך פוליטי לא פחות משהוא מסמך רוחני. הוא משקף את ניצחונו של זרם אחד בנצרות הקדומה — היררכי, אנטי-גנוסטי ורומא-צנטרי — על פני מתחריו הרבים. האנשים שעיצבו אותו היו תאולוגים ובישופים שהיו נתונים במאבקים מוסדיים עזים, לא מוסרים ניטרליים של התגלות אלוהית.
כאשר מאמין קורא בביבליה כדבר האל בעל הסמכות, הוא מאשרר, בלי לדעת זאת, את החלטות העריכה של אתנסיוס מאלכסנדריה, של ועידת קרתגו, ואת הלחצים הפוליטיים של האימפריה הרומית המאוחרת. דבר האל, מסתבר, עבר דרך ידיים אנושיות רבות מאוד בטרם הגיע לידיכם.