המצאת השטן

בנצרות המודרנית, השטן הוא ההאנשה האולטימטיבית של הרוע — מלאך מורד שנפל מן השמים ומושל כעת בממלכת חושך. עם זאת, הדמות הזו נעדרת כמעט לחלוטין מן המקרא הקדום. ה"שטן" שאנו מכירים כיום אינו מקור מקראי, אלא המצאה מאוחרת שהושפעה מתרבויות זרות ומחרדות פוליטיות משתנות.

שטן כתואר, לא כשם

בחלקים הקדומים ביותר של המקרא, המילה שטן אינה שם פרטי. זהו שם עצם כללי שמשמעותו "יריב" או "מאשים". הוא יכול להתייחס לאויב אנושי (מלכים א' י"א, 14) או לפקיד אלוהי.

בספר איוב, הַשָּׂטָן ("המאשים") מופיע כחבר במועצה השמימית של אלוהים עצמו. הוא אינו אויבו של אלוהים; הוא "התובע" של אלוהים. תפקידו הוא לשוטט בארץ ולבחון את נאמנותם של בני האדם. הוא פועל ברשות אלוהים ולמען מטרותיו. הוא משרת של האלוהי, לא מורד נגדו.

הקשר הפרסי

המעבר מ"משרת אלוהי" ל"אויב קוסמי" החל בתקופה הפרסית (539–332 לפנה"ס). במהלך גלות בבל ובעקבותיה, באו בני ישראל במגע הדוק עם הזורואסטריות, דת המדינה של פרס.

הזורואסטריות הייתה דת דואליסטית עמוקה שראתה ביקום שדה קרב בין אהורה מזדא (אל האור והאמת) לבין אנגרה מאיניו (או אהרימן, רוח החושך והשקר). הדואליזם הזה סיפק תשובה חדשה ורבת עוצמה לבעיית הרוע: אם אלוהים טוב, מן ההכרח שקיים כוח כמעט שווה והפוך האחראי לסבל.

התפנית האפוקליפטית

בתקופת בית שני (בערך 200 לפנה"ס–100 לספירה), החלה ספרות יהודית "אפוקליפטית" לפרוח. ביצירות כמו ספר חנוך וספר היובלים, דמות היריב נעשתה מואנשת וזדונית יותר.

ככל שישראל סבלה תחת הכיבוש היווני ולאחר מכן הרומי, ה"יריב" חדל להיות רק בוחן שמימי; הוא הפך למנהיג הרוחני שמאחורי האימפריות הזרות המדכאות. עד שנכתבה הברית החדשה, התהליך הזה כבר הושלם. השטן עבר טרנספורמציה ל"שר העולם הזה", מורד קוסמי שהבסתו הייתה מטרתו העיקרית של המשיח.

סיכום

השטן הוא הרכב היסטורי. הוא החל כתואר תפקודי במערכת מונותאיסטית שייחסה לאלוהים גם את הטוב וגם את הרע. באמצעות סינתזה תרבותית עם הדואליזם הפרסי ותקוותיו הנואשות של עם כבוש, הוא התפתח למקור העצמאי של הרוע שאנו מזהים כיום. ה"שטן" לא היה שם מלכתחילה; הוא גויס אל הסיפור כדי לפתור משבר תיאולוגי.