המוסריות של "החרם"

ספר יהושע נקרא לא אחת כסיפור הרואי על אומה התובעת את ארצה המובטחת. אך מתחת לגרסאות של שיעורי התורה על "יהושע שנלחם בקרב יריחו" מונח אחד המושגים המטרידים ביותר מבחינה אתית בכל הספרות הדתית: החרם.

מהו החרם?

החרם היה צו אלוהי להשמדה מוחלטת. על פי הכתוב, כאשר נכנסו בני ישראל לעיר שהוחרמה, נצטוו "להחרים" כל דבר שנשמה באפו.

ביהושע ו', כ"א, בתיאור נפילת יריחו, הכתוב מפורש:

"וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב."

לא היה זה כיבוש צבאי בלבד; זה היה טקס דתי. התושבים לא נהרגו משיקולים טקטיים, אלא כקורבן ליהוה. הכישלון ה"מוסרי", לפי המקרא, לא היה הריגת הילדים, אלא כישלונו המזדמן של חייל ישראלי להרוג כל ילד או שמירת חלק מהשלל לעצמו.

ההשוואה המודרנית: רצח עם

אילו היו אירועים אלה מתוארים בכל הקשר אחר, היינו קוראים להם בשמם המודרני: רצח עם. השמדה שיטתית וממוקדת של קבוצה אתנית שלמה, לרבות מי שאינם לוחמים ולרבות בהמות, עונה על כל הגדרה בינלאומית של פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

מגיני הדת מנסים לא אחת להצדיק זאת בטענה שהכנענים היו "רשעים" או שהצווים היו "בני זמנם". אך בכך נוצר פרדוקס מוסרי עמוק: אם ניתן לכנות צו לשחיטת תינוקות "טוב" רק משום שאל כלשהו ציווה עליו, אזי ל"טוב" אין כל משמעות.

המציאות הטקסטואלית מול העובדה ההיסטורית

יש נקודת אור בנרטיב האפל הזה: ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים בבירור שהטבח ההמוני המתואר בספר יהושע מעולם לא התרחש בפועל. כפי שדנו ברשומה שלנו על מוצאם של בני ישראל, המעבר אל אזור ההר היה קרוב לוודאי הדרגתי ופנים־כנעני ברובו. אין ראיות להרס נרחב ושיטתי של ערים במאה ה־13 לפנה"ס.

סיפור החרם נכתב ככל הנראה מאות שנים מאוחר יותר, בתקופה של לאומנות דתית עזה, כדרך "לטהר" את זהות העם על ידי יצירה רטרואקטיבית של גבול קשיח ואלים בינם לבין אבותיהם הכנענים "המזהמים".

סיכום

החרם נותר כתם על אופיו המוסרי של הטקסט המקראי. בין אם התרחש ובין אם לאו, עצם העובדה שצו כזה יוחס לבורא העולם חושפת עד לאן מסוגלת לאומנות דתית להרחיק לכת. הוא משמש תזכורת לכך שכאשר בני אדם טוענים שיש בידם מנדט אלוהי לאלימות, הקורבן הראשון הוא תמיד המוסר האנושי המשותף לכולנו.