החוק מקודד מוסר אחד והציבור מחזיק באחר

שאלו אנשים מה נכון ושאלו את ספר החוקים מה מותר, ותקבלו שני מוסרים שונים. כולם יודעים זאת. מה שנאמר פחות הוא מאין בא הפער, ומה זה מרמז על הדרך לצמצם אותו.

שני מוסרים

המוסר הראשון הוא זה שהאוכלוסייה הרחבה מחזיקה בו. הוא אינו מתוחכם ואינו עקבי, אבל הוא אמיתי, ובשאלות הגדולות הוא יציב להפליא: אל תיקח מה שלא הרווחת, אל תפגע באנשים שלא פגעו בך, שמור על מילתך, אל תשתמש במעמדך נגד התלויים בך.

המוסר השני הוא זה שעולה מהחוק. לא מחוק יחיד כלשהו, אלא מכלל הגוף של מה שמותר, אסור, ממוסה, פטור ומאוכף. גם לו יש תוכן. הוא אומר שכמה סוגי לקיחה בסדר אם בונים אותם נכון, שלכמה פגיעות אין תרופה, שהבטחה מחייבת צד אחד יותר מהאחר לפי מי שניסח, ושלשימוש במעמדך קוראים עסקים.

הפער בין השניים אינו תאונת ניסוח. הוא תיעוד של מי היה בחדר כשהחוק נכתב.

מאין בא הפער

חוק מחוקק תחת לחץ, והלחצים אינם מתפלגים באופן שווה. ארגונים משדלים; יחידים לא. תעשיות מממנות קמפיינים; הציבור לא. האנשים שמנסחים את הטקסט הם עורכי דין שהקריירה שלהם תלויה במוסדות שהטקסט מסדיר.

אז החוק שמתקבל משקף את האינטרסים של הצדדים שעיצבו אותו, והצדדים האלה הם ברוב מכריע ארגונים והמערכת הפוליטית עצמה. המוסר שלו הוא מוסרם של אינטרסים מאורגנים: מה שנוח להם מותר, מה שמאיים עליהם אסור, ומה שפוגע רק באנשים לא מאורגנים נותר בלי מענה.

מתחת לזה נמצא המאבק העתיק יותר, זה שבין הנשלטים לשולטיהם. חלק גדול מהחוק קיים כדי להגן על מעמדם של השניים מפני הראשונים, וההגנה נכתבת כעיקרון נייטרלי. מוסרו של הציבור מעולם לא נשאל, ומוסרו של הציבור יודע זאת.

מה הפער עולה

העלות אינה רק שחוקים רעים מסוימים קיימים. היא שהציבור מפסיק לראות בחוק דבר שיש לו קשר לטוב ורע.

כשהחוק מתיר את מה שכולם יודעים שהוא גנבה ומעניש את מה שכולם יודעים שהוא בלתי מזיק, השיעור הנלמד הוא שהחוק הוא כלי של כוח ולא ביטוי של צדק. אנשים מקיימים אותו אז כמו שמקיימים גובה מס: בגלל ההשלכות, לא מפני שהוא נכון. כל חלק במערכת המשפט יורש את הבוז הזה, כולל החלקים שראויים ליותר.

צמצום

איני חושב שאפשר לסגור את הפער. חוק תמיד ספציפי יותר ממוסר ותמיד יקודד פשרות שהציבור לא עשה.

אבל אפשר לצמצם אותו במידה ניכרת, והדרך לצמצמו היא לשנות מי בחדר. תחת דמוקרטיה ישירה הסטיות הבוטות ביותר אינן שורדות. חוק שמתיר נוהג פוגעני בעליל לא יעבור ציבור שמזהה את הפגיעה, וחוק שכבר בספרים יבוטל בפעם הראשונה שמישהו יעמיד את השאלה. המקרים הברורים, אלה שמגיניו היחידים של החוק הם האנשים שהוא מעשיר, הם בדיוק המקרים שהצבעת ציבור פותרת ובית מחוקקים לא.

זה משאיר את המקרים העדינים, ויהיו רבים. אבל המקרים העדינים אינם המקום שממנו בא הבוז. הבוז בא מהברורים.

צילו של הציבור

יש השפעה שנייה, ואני חושב שהיא הגדולה יותר.

מערכת המשפט אינה רק החוק. היא השופטים שמפרשים אותו, התובעים שמחליטים מה לרדוף, עורכי הדין שמייעצים ללקוחות כמה קרוב לקו ללכת, מנסחי החוזים שכותבים את התנאים שאיש אינו קורא, חברי המושבעים והפקידים. כל אחד מהאנשים האלה עובד כיום במערכת שהמפקח העליון שלה הוא בית מחוקקים שהם יודעים שנלכד, והם מכיילים את עצמם בהתאם.

שימו את הציבור בראש במקום זאת וכל אחד מהם מכייל את עצמו מחדש. שופט שיודע שפירוש מקומם עלול להפוך לשאלה לאומית פוסק בזהירות רבה יותר. תובע שיודע שדפוס של הימנעות מהעמדה לדין של החזקים גלוי לציבור שיכול לפעול עליו מעמיד לדין אחרת. חברה שמנסחת חוזה יודעת שסעיף פוגעני דיו כדי להפוך לעניין יהפוך לחוק נגדו.

שום דבר מזה אינו דורש מהציבור להתערב במקרה מסוים כלשהו. הוא דורש רק שהציבור יוכל. האפשרות מטילה צל על המערכת כולה, והצל עושה יותר עבודה משכל הצבעה יחידה הייתה עושה.

מה זה מייצר

חברה שחוקה קרוב יותר למוסרה היא חברה שחבריה מקיימים את החוק מפני שהם ברובם מסכימים לו. זה סוג שונה של סדר מזה שמוחזק באכיפה, והוא זול יותר, יציב יותר ונעים יותר לחיות בו.

אין לנו אותו כעת, והסיבה אינה שהציבור לא מוסרי או שהחוק מרושע. היא ששניהם נכתבו על ידי אנשים שונים, ולאנשים שכתבו את החוק לא הייתה סיבה להתייעץ עם האנשים שיחיו תחתיו. שנו מי כותב אותו ושני המוסרים מתחילים, באיטיות, להתכנס.