שבעה דברים שאינם בסדר בהגרלה

הגרלה, סורטיציה, היא ההצעה להחליף נציגים נבחרים באזרחים שנבחרו באקראי, כפי שנבחרים חברי מושבעים. יש לה תומכים רציניים ושושלת מכובדת, אתונה השתמשה בה, ולעיתים קרובות היא מוצעת כדרך הביניים הסבירה בין ייצוג, שנכשל, לדמוקרטיה ישירה, שנאמר עליה שאינה מעשית.

אני נגדה, ומאחר שאני טוען בעד דמוקרטיה ישירה עליי לומר מדוע דרך הביניים אינה זו שאני רוצה. שבע סיבות.

1. היא אינה נותנת לאוכלוסייה סיבה ללמוד

תחת הגרלה נבחרים כמה מאות אנשים, מקבלים תדרוך ממומחים, ומתדיינים. הם לומדים הרבה מאוד. כל השאר אינם לומדים דבר, מפני שדבר אינו תלוי בכך שיידעו משהו.

המטרה היא אוכלוסייה שמבינה את ענייניה שלה, לא מדגם מתחלף שמבין אותם. דמוקרטיה ישירה, על כל עלויותיה, נותנת לכל אזרח סיבה לברר, מפני שההצבעה שלו. הגרלה מסירה את הסיבה הזו באותה יסודיות שהבחירות מסירות אותה; היא רק משנה מי הם המעטים.

2. הציבור לא ייתן אמון בהחלטות האסיפה

דמיינו שהאסיפה המוגרלת מחליטה משהו שהציבור, בסך הכול, אינו מסכים עמו. זה יקרה באופן קבוע, ומסיבה שהתומכים רואים בה יתרון: האסיפה הקדישה שבועות לבעיה והציבור לא, ולכן עמדת האסיפה זזה.

מבחוץ זה נראה כמו לכידה. הציבור יחשוד שהגיעו אל החברים, שדלו אותם, החניפו להם, או שיחדו אותם, וישים לב שהאסיפה מגיעה שוב ושוב למסקנות שהציבור אינו שותף להן. בין שהחשד הוגן ובין שלא, גוף שהחלטותיו סוטות באופן שגרתי מעמדת האוכלוסייה לא יזכה לאמונה, וגוף מחליט שאינו זוכה לאמון אינו עושה את העבודה שהרפורמה נועדה לה.

3. הציבור לא ייתן אמון בהגרלה

הוא גם לא ייתן אמון בבחירה. מי מגריל את השמות? מאיזו רשימה? באיזו שכבות, ומי החליט על השכבות? כל אחד מאלה הוא מנוף, וכל מנוף ייחשד שמשכו בו.

לבחירות יש לפחות המעלה של נראות: צפיתם בספירה. הגרלה אקראית היא בדיוק סוג התהליך שקל לזייף ואי אפשר להוכיח שהוא ישר, וציבור שכבר אינו נותן אמון במוסדותיו יניח את הרע מכול.

4. קל לשחת את החברים

פוליטיקאים נבחרים ניתנים לשחיתות, וכתבתי על איך המערכת בוררת לכך. אבל הם לפחות כמויות ידועות: יש להם רקורד, מפלגה, קריירה שהם רוצים לשמור, ועיתונאים שעוקבים אחריהם.

לאזרח שהוגרל לשישה חודשים אין דבר מזה. כמה מאות אנשים אנונימיים, בלי הגנה מוסדית ובלי עתיד בפוליטיקה, המחזיקים בהחלטות ששוויין מיליארדים, הם האידיאל של שדלן. התומכים עונים שהחברים מוגנים. הגנה על בית מחוקקים מעולם לא עבדה, וגוף מוגן הוא גם גוף שאיש אינו יכול לצפות בו.

5. החברים יירתעו מהכרעות קשות

שימו אדם רגיל בחדר ובקשו ממנו להחליט אם המדינה יוצאת למלחמה, או אם תעשייה נסגרת, או אם קצבה נשללת ממיליון אנשים. התגובה הטבעית היא: מי אני שאחליט בזה?

זו תגובה הגונה, והיא קטלנית למנגנון. אנשים שמרגישים שאין להם זכות להחלטה יקבלו את ההחלטה שדורשת מהם הכי פחות, שהיא הזהירה, הנכנעת, זו שהמומחה בחדר המליץ עליה. האסיפה תעשה מה שהמתדרכים שלה מציעים, והמתדרכים נבחרים על ידי המוסדות שהרפורמה נועדה לבלום.

6. החברים יירתעו בגלל התגובה הנגדית

יש סיבה שנייה שההכרעה הקשה לא תתקבל, והיא גרועה יותר. נניח שהאסיפה אכן מחליטה משהו לא פופולרי. אין לה מנדט שהצד המפסיד מכיר בו; איש לא הצביע לאנשים האלה. החלטה לשלול קצבה או לנהל מלחמה, שהתקבלה על ידי כמה מאות זרים, היא סוג הדבר שמוציא אנשים לרחובות.

החברים יודעים זאת מראש. אז גם אלה שהיו מחליטים בנועזות נדחפים לעבר ההחלטה שלא תפרק את המדינה, וזו שוב ההחלטה שאינה משנה דבר.

7. לאיש אין הזכות לשלוט

זו ההתנגדות שהכי אכפת לי ממנה, והיא זו שתומכי ההגרלה אינם עונים עליה, מפני שהתיאוריה שלהם אינה מכילה אותה.

הזכות להשתתף בשלטון על עצמכם היא זכות בסיסית, מאותה מחלקה כמו דיבור וקניין. היא מה שמבדיל אדם חופשי מנתין. תחת הגרלה, הרוב המכריע של האזרחים לעולם אינו מפעיל אותה; הם חיים את כל חייהם תחת החלטות שהתקבלו על ידי אנשים שיצא להם להיבחר. מצבם אינו טוב יותר מאשר תחת ייצוג; הם רק החליפו שליט שבחרו בשליט שלא בחרו.

ההגרלה היא התיאוריה הליברלית של הממשל שנלקחה עד קצה: היא מתייחסת לשלטון כשירות שיש לספק בכשירות, ומבקשת רק שהספקים יהיו נטולי הטיה. היא אינה מתייחסת אליו כדבר שלאנשים יש זכות לעשות. דמוקרטיה ישירה כן. זה ההבדל, והוא אינו קטן.

היכן אני כן משתמש בה

שום דבר מזה אינו אומר שלבחירה אקראית אין מקום. טענתי בעד חברי מושבעים לבדיקת החלטות טכניות, ובעד הגרלה כדרך להחדיר אנשים מבחוץ לארגון כושל בשעת חירום. בחירה אקראית היא כלי מצוין לבלימת כוח. היא כלי גרוע להחזקתו. התומכים רוצים שתחזיק אותו, וכאן אני נפרד מהם.