עשירים ועניים הופכים למינים שונים

אי-שוויון נדון בדרך כלל כעניין של מידה: לחלק יש יותר, לחלק פחות, והוויכוח הוא על כמה פיזור נסבל. אני רוצה לתאר שני תחומים שבהם ההבדל הופך להבדל במהות, ושבהם נקודת הסיום אינה פער רחב יותר אלא התפצלות.

אזרחות הפכה לאופציונלית עבור העשירים

עבור רוב האנשים, אזרחות היא עובדה לגביהם, שהוקצתה בלידה ובלתי ניתנת לשינוי ברובה. היא קובעת היכן מותר להם לחיות, לעבוד ולנסוע, ושום מידה של העדפה אינה משנה אותה.

עבור האמידים היא הפכה לשירות שניתן לרכוש. כמעט כל מדינה מפותחת מוכרת כיום תושבות או אזרחות תמורת השקעה מקומית — רכישת נכס, עסק, אגרת חוב ממשלתית, תרומה פשוטה. עם די כסף אתם אזרחי העולם ולא של מדינה מסוימת, חופשיים לעבור כרצונכם.

כדאי לשים לב לדינמיקת השוק שנובעת מכך. מכיוון שמדינות מתחרות על תושבים אמידים, הן מציעות: שיעורי מס נמוכים יותר, התאזרחות מהירה יותר, סיוע בחינוך, שירותי בריאות, יחס נוח להכנסות מחו"ל. התחרות אמיתית והתנאים משתפרים עבור הקונה עם הזמן.

שום דבר מזה אינו מוצע למי שאין לו כסף. אותן מדינות מתחרות נגד מהגרים עניים בגדרות ובמעצר.

כך שאותו מעשה פיזי — חציית גבול כדי לחיות במקום טוב יותר — הוא ענף שירותים בקצה אחד של התפלגות העושר ועניין פלילי בקצה השני. זה אינו הבדל של מידה.

הרפואה היא המקרה החד יותר

אין סטטיסטיקה טובה על כך, וזה כשלעצמו מלמד, אבל סביר שהאמידים צורכים רפואה מונעת ומאריכת חיים כבר חצי מאה ויותר: גילוי מוקדם של סרטן, ניטור רציף, גישה למומחים ללא תור, וההתערבויות שלעולם אינן מגיעות לסל הציבורי.

הוסיפו את המנגנון הסובב. מאמנים אישיים ויועצי תזונה מרחיקים אותם מן המזון שמהווה אחת מבעיות הבריאות החמורות של העניים. תוחלת החיים של העשירים אמורה אפוא להיות גבוהה משמעותית, וככל שניתן למדוד, כך היא.

פער כלשהו תמיד היה קיים. לפני חמש מאות שנה האמידים נמנעו מעבודה מסוכנת ואכלו טוב יותר. אבל הפער הזה הצטמצם לאורך המאה העשרים, כשאנשים רגילים קיבלו גישה למזון הגון, לתברואה ולאנטיביוטיקה. המגמה הייתה התכנסות.

מדוע הפעם שונה

מה שמשתנה הוא סוג הרפואה.

היסטורית, התקדמויות רפואיות הגיעו לעשירים ראשונים והתפשטו לכולם, מפני שהיו טיפולים במחלה. תרופה היא דבר בדיד: ברגע שהתגלתה, ניתן לייצרה בזול, וערכה אינו תלוי במחסור. פניצילין הגיע לכולם.

מה שמגיע כעת שונה במהותו: ריפוי גני, החלפת איברים, תיקון תאי — התערבויות שמטרתן אינה לרפא מחלה אלא להאריך את תוחלת החיים הבריאה של אדם בריא. אלה עשויות להתפשט באותו אופן. או שלא, מפני שהן מתמשכות ולא חד-פעמיות, מותאמות אישית ולא מיוצרות בהמונים, ויקרות באופנים שאינם יורדים עם קנה המידה.

אם הן לא יתפשטו, התוצאה היא חברה דו-מעמדית במובן שאין לנו תקדים לו: אלה שיכולים להרשות לעצמם ואלה שלא.

מדוע הדבק הישן נחלש

היסטורית, עשירים ועניים היו קשורים יחד בפגיעוּת משותפת. המגפה לא בדקה יתרות בנק. שני המעמדות חיו באותה עיר, נשמו את אותו אוויר, וקברו ילדים.

החשיפה המשותפת הזו היא מה שגרם לפער הרפואי להצטמצם ולא להתרחב — לאמידים היה עניין אישי בבריאות הציבור, מפני שבריאות הציבור הייתה גם בריאותם.

חלק ניכר מן הקשר הזה התמוסס. לא לגמרי, כפי שמגפה עדכנית הזכירה לכולם, אבל במידה ניכרת. ועם הארכת חיים, ההתפצלות מחזקת את עצמה: הקבוצה שנהנית ראשונה צוברת יותר מן המשאבים שרוכשים את הסבב הבא.

נקודת הסיום

שקלו עולם שיש בו אנשים שחיים עד מאתיים ואנשים שחיים עד שמונים.

זה אינו הבדל של מעמד. מעמדות מתחתנים זה עם זה, חולקים תרבות, ומחזיקים באינטרסים חופפים. קבוצות עם הבדל של פי שניים וחצי בתוחלת החיים אינן: יש להן אופקי זמן שונים, יחסים שונים לסיכון, עמדות שונות כלפי העתיד, ותפיסות שונות של מהם חיים.

זה קרוב יותר להבדל בין מינים. אינני אומר שזה יקרה — ההתפשטות אולי תעבוד כפי שתמיד עבדה. אני אומר שהמנגנון שהבטיח בעבר את ההתפשטות נחלש, ושאיש אינו עוקב אחר הדבר שהיה מספר לנו לאן זה הולך.