דת כתועלת פרטית שהציבור משלם עליה

לאזרחים נאמר דרך קבע שעליהם להקריב למען המדינה. מסים, שירות צבאי, שירות מושבעים, ציות לחוקים שלא הצביעו עליהם, הגבלות על מה שמותר להם לבנות או למכור או לומר. העיקרון מוכר ומקובל בגדול: השתתפות במפעל משותף נושאת חובות, וחלקן עולות לכם משהו.

אני רוצה לטעון שהרשימה חסרה, ושההשמטה אינה מקרית.

הטיעון

אזרחים אמורים להיות מחוברים למציאות כדי להשתתף בממשל. זו כל ההנחה של מערכת שמבקשת מאנשים להכריע בדברים. מצביע מגבש שיפוטים על השלכות, שוקל ראיות על מה שמדיניות עושה, ומעריך האם טענות שמופנות אליו אמיתיות.

אזרח שאימן את עצמו לקבל טענות ללא ראיות — ולראות בקבלה הזו סגולה — הוא משתתף פגום בתהליך הזה. לא טיפש, ולא בהכרח טועה בשאלה מסוימת כלשהי. אבל פועל בשיטה שאינה עוקבת אחר המציאות, בתפקיד שדורש מעקב אחר המציאות.

אז לאמונה דתית יש מחיר ציבורי. הוא אינו מוגבל למאמין.

מבנה העסקה

הביטו במה שכל צד מקבל.

המאמין מקבל משהו אמיתי: הקלה בפחד המוות, מסגרת לאבל, קהילה, תחושה שלחייו יש מקום בסדר גדול יותר. אלה טובין ממשיים ואינני מתכוון להעמיד פנים אחרת. אנשים אינם מקיימים מחויבויות יקרות בחינם.

המחיר הוא נכונות מאומנת להחזיק באמונות על בסיס לא-ראייתי. והמחיר הזה אינו משולם על ידי המאמין לבדו. הוא משולם על ידי כל מי שנאלץ לחלוק איתו מדינה — כל מי שתוכנית הלימודים שלו, מדיניות הבריאות שלו, מימון המחקר וזכויותיו המשפטיות נקבעים בחלקם על ידי אנשים המשתמשים בשיטה שתוכננה להיות חסינה בפני תיקון.

זו תועלת פרטית הממומנת בנזק ציבורי. אני נגד כולם, מבנית.

ההתנגדות שאני מתייחס אליה ברצינות

התשובה החזקה ביותר היא שהתא מחזיק: אנשים מסוגלים לחלוטין להאמין בתחייה ביום ראשון ולהסיק על מדיניות מס ביום שני. רוב האנשים הדתיים אינם גרועים במידה ניכרת בשיפוט מעשי מכל אחד אחר, ותקני הראיות שמישהו מחיל על אמונתו אולי פשוט אינם עוברים לשאר חייו.

אני חושב שזה נכון במידה רבה, וזה מגביל את טיעוני עצומות. הפרדה לתאים אמיתית והיא נפוצה.

אבל היא אינה חינם, והיא אינה אמינה. תאים דולפים, והם דולפים בדיוק היכן ששני התחומים חופפים — ומתברר שאלה המקרים המעניינים: תחילת החיים וסופם, מה מלמדים ילדים, איזה מחקר מותר, נישואיהם של מי נחשבים, מה נחשב ראיה באולם בית משפט. התא מחזיק הכי טוב היכן שהסיכון הכי נמוך.

מה אינני מציע

למען הבהירות, שכן לטיעון הזה יש היסטוריה מכוערת כשהוא מנוסח ברשלנות: אינני מציע שום הגבלה על אמונה, שום מבחן להשתתפות, ושום נכות משפטית לדתיים. התרופות האלה היו גרועות בהרבה מן המחלה, והן היו נכשלות בתנאיהן שלהן — אמונה כפויה היא המקרה המובהק של אמונה המוחזקת מטעמים לא-ראייתיים.

הטענה נוגעת לאופן שבו אנחנו מתארים את המצב, לא למה שיש לעשות למישהו.

אנחנו מתייחסים כיום לאמונה דתית כעניין פרטי לחלוטין בעל השלכות פרטיות לחלוטין, ומגינים עליה על בסיס זה. התיאור שגוי. יש לה השלכות ציבוריות, שנישאות בידי אנשים שלא בחרו בה, ותיאור כן של החובה האזרחית היה אומר זאת — באותה נשימה שבה הוא אומר שלמדינה אין שום עסק לעשות בעניין דבר.