המקצוע האחר שאף אחד לא מלמד

ברשומה הקודמת טענתי שאפיסטמולוגיה, חקר הדרך שבה אנו יודעים מה נכון, היא המקצוע החשוב ביותר שחסר בבית הספר. הרשומה הזאת היא תמונת הראי שלה. לדעת איך למצוא את האמת זה רק חצי מהעבודה. החצי השני הוא להכיר את כל הדרכים שבהן המוח שלנו עצמו מפריע. גם את זה אף אחד לא מלמד ילדים.

כדי לדעת מה נכון, אני צריך להכיר את כשלי החשיבה שלי. אם אני יודע היכן המוח שלי נוטה לטעות, אני יכול לתקן את זה. אם אינני יודע, אטעה בביטחון מלא.

שלוש דרכים שבהן המוח שלנו מכשיל אותנו

יש הרבה יותר ממאה הטיות קוגניטיביות שיש להן שם, ורשימה של כולן הייתה הופכת את הרשומה הזאת לאינסופית. מועיל יותר למיין את המכשולים לכמה קבוצות, כי הם אינם כולם מאותו סוג.

הטיות

אלה עיוותים שיטתיים בשיפוט. הם דוחפים את החשיבה שלנו בכיוון קבוע. אנחנו שמים לב לראיות שמאשרות את מה שאנחנו כבר מאמינים בו ומתעלמים ממה שסותר אותו. אנחנו שופטים עד כמה דבר סביר לפי הקלות שבה עולה בדעתנו דוגמה, ולכן התרסקות מטוס אחת בחדשות יכולה לגרום לטיסה להרגיש מסוכנת יותר מנהיגה.

נאמנות על פני אמת

הכשל הזה עמוק יותר, והמחקר של העשורים האחרונים הפך אותו לקשה להתעלמות. אנחנו חיות שבטיות. במשך רוב ההיסטוריה האנושית, מעמד טוב בקבוצה היה חשוב להישרדות הרבה יותר מאשר לצדוק. לכן המוח שלנו התפתח כך שיגן על הנאמנויות שלנו, ולעתים קרובות אנחנו דוחים ראיות כשהן מאיימות על הקבוצה שאליה אנחנו שייכים.

אפקט העלות השקועה מחמיר את המצב. אנשים מצטרפים לתנועה, משקיעים בה שנים, ואז נשארים נאמנים לה גם אחרי שהם מבחינים שהיא סוטה מדרכה. להודות שהתנועה טעתה פירושו להודות שהשנים האלה התבזבזו. יש לכך השלכות פוליטיות ישירות: אוכלוסיות שלמות הולכות אחרי מנהיגים ומפלגות זמן רב אחרי שהראיות התהפכו נגדם.

זו לא באמת תקלה. זו הפסיכולוגיה שלנו שפועלת בדיוק כפי שהאבולוציה בנתה אותה. היא פשוט לא נבנתה כדי למצוא את האמת.

הגבולות של האינטואיציה

חלק מהכשלים אינם הטיות כלל. המוח שלנו פשוט לא נבנה למתמטיקה. מעולם לא היה לחץ סלקטיבי שגרם לאנשים מחוננים במתמטיקה להשאיר יותר צאצאים, ולכן האבולוציה נתנה לנו תחושה גסה של כמות ולא הרבה מעבר לזה.

התוצאה היא שרוב האנשים מתקשים בסטטיסטיקה. רבים אינם יודעים להבחין בין ממוצע לבין תוחלת. לאינטואיציה שלנו אין רזולוציה בקני מידה קיצוניים. הסתברות של 10⁻¹² והסתברות של 10⁻¹⁵ מרגישות שתיהן כמו "בעצם אפס", אף שאחת גדולה מהשנייה פי אלף. מיליון ומיליארד מרגישים שניהם כמו "הרבה". אלה אינם עיוותים בכיוון אחד. אלה מקומות שבהם האינטואיציה שלנו אינה נותנת שום קריאה, והתיקון היחיד הוא אימון.

למה זה שייך לבית הספר היסודי

את כל זה לא מלמדים ילדים. אנחנו מלמדים אותם עובדות, ולפעמים מלמדים אותם לבדוק עובדות, אבל לעולם איננו מלמדים אותם איך המוח שלהם עצמו יטעה אותם בזמן שהם עושים זאת.

ובכל זאת, זה מן החומר הקל ביותר ללמד. ילדים אוהבים לתפוס זה את זה בטעויות, והם יכולים ללמוד לתפוס את עצמם. מורה יכול:

  • לערוך משחק ניחושים פשוט, ואז להראות לכיתה איך הניחושים שלהם התקבצו סביב המספר הראשון ששמעו.
  • להראות איך נראים מיליון גרגרי אורז לצד מיליארד, כך שההבדל בין סדרי גודל יהפוך למשהו שהם ראו בעיניים.
  • לבקש מהכיתה לטעון בעד הצד בוויכוח שהם אינם מסכימים איתו, ולדבר על כמה קשה זה הרגיש.
  • לדון בשאלה למה אנשים נשארים נאמנים לקבוצת ספורט, לקבוצה או למטרה גם כשהיא מפסידה, ומתי הנאמנות הזאת שווה את זה ומתי לא.

הדרך שבה מלמדים חשובה. פסיכולוגים מתארים "נקודה עיוורת להטיות": אנשים שלומדים על הטיות משתפרים לעתים קרובות בזיהוין אצל אחרים, לא אצל עצמם, ולפעמים משתמשים באוצר המילים החדש כדי לבטל את דברי יריביהם. הרצאות על הטיות מועילות מעט. מה שעובד הוא תרגול, שבו הילדים עושים את הטעות בעצמם ואז תופסים אותה. יש ראיות לכך שההשפעה יכולה להחזיק מעמד: פינלנד מלמדת אוריינות תקשורתית לאורך כל שנות הלימוד, ומחקר משנת 2015 של מורוודג' ועמיתיו מצא שמשחק אימון קצר הפחית הטיות לחודשים אחריו. זו סיבה נוספת להתחיל מוקדם, לפני שהרגלי האמונה מתקשים.

השיעורים האלה אינם צריכים מחלקה חדשה. הם משתלבים במתמטיקה, בהיסטוריה ובאזרחות, והם מחזקים את האפיסטמולוגיה שבעדה טענתי בפעם הקודמת.

אסור לנו להיות תמימים בעניין הזה. כמו באפיסטמולוגיה, יש כוחות חזקים בחברה שיפעלו באופן פעיל נגד יוזמה כזאת, כי אין להם שום עניין שאנשים יגלו את האמת. מוסדות דת, פוליטיקאים, תעמולנים ומפרסמים תלויים כולם בדיוק בחולשות שתוארו כאן: נאמנות שגוברת על ראיות, פחד שמונע מדוגמה חיה אחת, ומספרים גדולים מדי או קטנים מדי מכדי שמישהו ירגיש אותם. אוכלוסייה שמבינה את ההטיות שלה קשה הרבה יותר לתמרן, ובדיוק משום כך יתנגדו לזה. כיום האיום אינו רק מבית. מדינות זרות מנהלות מבצעי השפעה מאורגנים ברשתות החברתיות, בעזרת חשבונות מזויפים ותוכן ממוקד שנועד לנצל את אותן הטיות בדיוק ולהסית אזרחים של מדינות אחרות זה נגד זה. ולא כל גורם רע הוא מדינה. רבים הם פשוט אנשים שקיבלו מידע שגוי ומאמינים בכנות במה שהם מפיצים, או אנשים שרוצים לעשות כסף קל. הפיד שלי ברשתות החברתיות מלא בפרסומות לאסטרולוגיה, תעשייה שלמה שחיה מהנטייה שלנו לראות דפוסים ולקבל אמירות מעורפלות שנראות כאילו הן מתאימות לנו אישית. כל פרסומת כזאת היא שיעור קטן בהפך הגמור מכל מה שנטען כאן.

שני חצאים של מיומנות אחת

אפיסטמולוגיה מלמדת איך למצוא את האמת. היכרות עם ההטיות שלנו, עם הנאמנויות שלנו ועם הגבולות של האינטואיציה שלנו מלמדת מה עומד בדרך. ילד שלומד רק את הראשון עדיין יוטעה, בעיקר על ידי עצמו. ילד שלומד את שניהם יש לו סיכוי אמיתי לחשוב בבהירות כמבוגר, כבוחר וכאזרח.

איננו נולדים כשאנחנו יודעים את אחד מהם. את שניהם צריך ללמד, ובית הספר הוא המקום ללמד אותם.