לאיש אין כרטיס יציאה מהפוליטיקה

לניל דגראס טייסון יש משפט שהוא מחבב, ופעם הוא הציג אותו לריצ'רד דוקינס כאתגר: אכפת לי מה אנשים מאמינים רק כשהם משתמשים באמונות האלה כדי לחוקק חוקים. אחרת, תאמינו במה שתרצו — זה הבסיס לחברה חופשית. למה אכפת לך מה הם מאמינים, כל עוד הם אינם הופכים זאת למדיניות ציבורית?

זה נשמע סובלני ובוגר, וזה שגוי פעמיים. פעם אחת לגבי איך הפוליטיקה עובדת, ופעם אחת לגבי מה חופש האמונה הוא באמת.

אמונות נספרות תמיד

השגיאה הראשונה היא ההנחה שאמונה פרטית יכולה להישאר פרטית.

קחו את האדם שטייסון חושב עליו: אדם באיווה שמאמין שהעולם בן שישה אלפים שנה ובאמת אינו רוצה שדת תיכתב בחוק. הוא, לפי טייסון, בלתי מזיק. אמונתו היא עניינו שלו.

אבל האדם הזה מצביע. וכשהוא מצביע, הוא אינו מצביע על גיל כדור הארץ; הוא מצביע למועמד, והמועמד שייך למחנה, ולמחנה יש מצע. הקריאציוניזם שלו מתואם מאוד עם כל דבר אחר בו פוליטית, והמפלגה שמקבלת את קולו יודעת זאת. היא סופרת אותו — לא כיחיד מורכב שמפריד את הקוסמולוגיה שלו מהאזרחות שלו, אלא כיחידה נוספת בגוש. הכוח רוצה שליטה, והוא ישתמש בקולו כדי לחוקק נגד הפלות, נגד נישואים חד-מיניים, בעד דת בבתי הספר, בין שזה מה שהוא התכוון לו אישית ובין שלא.

הוא אינו יכול לבחור לצאת מזה. איש אינו יכול. אמונות מצטברות למחנות ומחנות מומרים למדיניות, וההמרה אינה מתייעצת עם המאמין היחיד באילו מאמונותיו הוא התכוון להיות פוליטי. לאיש מאיתנו אין כרטיס יציאה מהפוליטיקה. כולנו בזה יחד וכולנו משפיעים זה על זה, גם כשהיינו מעדיפים שלא.

אז "כל עוד הוא אינו מחוקק" אינו מתאר איש. כולם מחוקקים, קול אחד בכל פעם, והאמונות שמניעות את הקול הן בדיוק אלה שטייסון אומר שלא אכפת לו מהן.

חופש האמונה הוא בחירה מתפריט

השגיאה השנייה עמוקה יותר ואני מוצא אותה מעניינת יותר.

"החברה החופשית" של טייסון שבה אנשים "מאמינים במה שהם רוצים" מניחה סוג של חופש שאינו קיים. אנשים אינם בוחרים אמונות מהמרחב האינסופי של אמונות אפשריות. הם בוחרים מתפריט — קצר — שהחברה שלהם מגישה להם.

הנה ההוכחה. אין עובדי זאוס בארצות הברית. אף לא אחד. לא מפני שהאמריקאים בחנו את הפנתיאון האולימפי ומצאו אותו חסר; הם מעולם לא בחנו אותו. הוא לא הוצע. ישו הוצע, בכל עיירה, בבניין עם צריח, נלמד לילדים לפני שידעו לקרוא. התפלגות האמונה בחברה היא התפלגות של מה שהיה בתפריט, והתפריט נכתב על ידי אנשים אחרים הרבה לפני שיחיד כלשהו זכה "לבחור".

זו אינה הסתייגות קטנה. פירושה שמאבק על אמונות אינו מאבק על מה שאדם אחד רשאי לחשוב. הוא מאבק על מה יהיה בתפריט בכלל, באיזה גודל גופן, וכמה כבוד כל פריט נושא. והתפריט הזה נקבע על ידי כולם: על ידי הורים, על ידי בתי ספר, על ידי הטלוויזיה, על ידי השכן שאומר משהו בעל האש. האדם באיווה שאינו רוצה חוקים דתיים עדיין מעצב את מה שילדיו, שכניו ויריביו ימצאו בהיצע. הוא אינו צופה מהצד בתפריט. הוא חלק מהמטבח.

מדוע זה מרשה להתווכח עם כולם

חברו את שתי הנקודות והכלל של טייסון מתהפך.

אם אמונות הופכות תמיד לקולות, ואם מה שאנשים יכולים להאמין בו נקבע על ידי מה שסביבתם מאמינה בו, אז אין קטגוריה של "אמונה פרטית שאינה מזיקה לאיש". יש רק אמונה שעוד לא נספרה, ואמונה שעוד לא עיצבה את האפשרויות של מישהו אחר. שתיהן יעשו זאת.

אז האתאיסט שמתווכח עם הקריאציוניסט הבלתי מזיק אינו חורג מגבולו. הוא עושה את הדבר היחיד שמשנה את התפריט: מוסיף פריט, מגדיל את גופנו, מקטין את גופנו של פריט אחר. זה מה שהפסטור של המאמין עושה גם הוא. התחרות על מה שאנשים מאמינים היא התחרות על מה שאנשים יוכלו להאמין בו, וההימנעות ממנה אינה עושה אתכם ניטרליים. היא עושה אתכם נעדרים.

האם זו הדחקת חופש?

רק אם אתם מחזיקים בתמונה הליברטריאנית של אדם שיכול להאמין בכל דבר ולוחצים עליו להאמין בדבר אחד. האדם הזה אינו קיים. על כולם כבר לוחצים; התפריט הוא הלחץ.

ברגע שרואים את חופש האמונה כפי שהוא באמת — בחירה בין מערכת קטנה של אפשרויות שהחברה, החינוך, האינטרנט והתקשורת הניחו לפניכם — אז המאבק לשנות את האפשרויות אינו התקפה על החופש. הוא הצורה היחידה שמימוש החופש קיבל מעודו. הסירוב של טייסון לדאוג אינו סובלנות. הוא השארת התפריט למי שעדיין כותב אותו, והם מעולם לא גילו אותה איפוק.