המציאות הבין-סובייקטיבית משתנה באיטיות מפני שהיררכיות מחזיקות בה

הררי מציע הבחנה מועילה בין שלושה סוגי מציאות. יש מציאות אובייקטיבית: הסלע, הנהר, כוח הכבידה, דברים שקיימים בין אם מישהו מאמין בהם ובין אם לא. יש מציאות סובייקטיבית: הכאב שלי, הטעם המוזיקלי שלכם, דברים שקיימים מפני שתודעה אחת חווה אותם. ויש סוג שלישי, שהוא מכנה בין-סובייקטיבי: דברים שקיימים מפני שאנשים רבים מאמינים בהם יחד, ושייעלמו אם כולם יפסיקו.

כסף הוא בין-סובייקטיבי. כך גם אומות, תאגידים, חוקים, זכויות אדם, והרעיון שפיסת נייר מסוימת עושה אותכם בעלי בית מסוים. אף אחד מאלה אינו נמצא שם בסלע. כולם חזקים להפליא, והם חזקים בדיוק מפני שכולם פועלים כאילו היו אמיתיים.

רוב מה שאנחנו מתווכחים עליו בפוליטיקה הוא בין-סובייקטיבי. למה הכלכלה נועדה, כיצד יש לנהל חברה, מי חייב מה למי, מה נחשב הוגן. אלה אינן עובדות שיש לגלות. אלה הסכמות, והסכמות אפשר לשנות.

השאלה שאיש אינו שואל

אם המציאות הבין-סובייקטיבית היא רק אמונה משותפת, מדוע כל כך קשה לשנות אותה?

אמונות משתנות מהר. אופנות מתחלפות בעונה. טכנולוגיות מחליפות זו את זו בעשור. אוכלוסייה יכולה ללמוד מכשיר חדש, מילה חדשה, הרגל חדש בשנה. ובכל זאת המבנים הבין-סובייקטיביים ששולטים בחיינו, ההסדרים הכלכליים, צורת הממשל, חלוקת הזכויות, נעים בקצב קרחוני, וכשהם נעים נדרשים לכך משבר או מלחמה.

זה מוזר. אם דבר קיים רק מפני שאנחנו מאמינים בו, שינוי דעתנו אמור להספיק כדי לשנות אותו. משהו מחזיק אותו במקומו שאינו האמונה עצמה.

מה מחזיק אותה במקומה

הנה תשובתי. המציאות הבין-סובייקטיבית אינה מוחזקת בידי כולם במידה שווה. היא מוחזקת, מתוחזקת ומוגנת בידי היררכיות שמעמדן תלוי בה.

קחו את האמונה שהכלכלה חייבת להיות מאורגנת כפי שהיא מאורגנת כיום. האמונה הזו אינה מפוזרת באופן שווה. היא מיוצרת, משועתקת ומשודרת בידי ממשלות שהלגיטימיות שלהן נשענת עליה, בידי עיתונות שבעליה ומפרסמיה מרוויחים ממנה, ובידי תאגידים שכל קיומם הוא תוצר שלה. אלה היררכיות. יש להן תקציבים, עובדים, ואינטרס מתמשך שהאמונה תישאר בדיוק כפי שהיא.

אדם רגיל שמפסיק להאמין שההסדר הנוכחי הוא היחיד האפשרי אינו משנה דבר, מפני שההסדר אינו מוחזק בראשו. הוא מוחזק במוסדות, ומוסדות אינם משנים את דעתם. הם מחליפים את עובדיהם, מדי פעם, והעובדים החדשים יורשים את האמונה יחד עם המשרה.

המציאות הבין-סובייקטיבית משתנה באיטיות מפני שהאנשים שיכולים לשנות אותה אינם האנשים שמחזיקים בה. הציבור יכול לגבש הסכמה חדשה מחר. להיררכיות שמגלמות את ההסכמה הישנה אין מנגנון להבחין בכך, ויש להן כל תמריץ לא להבחין.

מדוע נדרש כיום משבר

זה מסביר משהו בהיסטוריה שאחרת נראה כמו מזל רע.

שינויים גדולים באופן שבו חברה רואה את עצמה מגיעים כמעט תמיד דרך קטסטרופה. שפל, מלחמה שאבדה, מהפכה. זה נראה כאילו בני אדם מסוגלים ללמוד רק דרך כאב. איני חושב שזה נכון. אני חושב שהקטסטרופה היא מה שנדרש כדי לשבור את ההיררכיות שהחזיקו את ההסכמה הישנה במקומה, ומשנשברו, ההסכמה החדשה, שלעיתים קרובות הייתה מוכנה במשך עשורים, נופלת למקומה.

הכאב מעולם לא היה המורה. הוא היה צוות ההריסה. הציבור שינה את דעתו לעיתים קרובות זמן רב לפני כן, ופשוט לא היה מסוגל לגרום לשינוי להיחשב.

דמוקרטיה ישירה כערוץ מהיר יותר

אם האבחנה הזו נכונה, התרופה נובעת ממנה ישירות.

אתם רוצים מנגנון שבו שינוי באמונה משותפת הופך לשינוי בהסדר משותף בלי לעבור דרך ההיררכיות שיש להן אינטרס לעצור אותו. זה מה שהחלטה ישירה על דברים היא. כשהציבור יכול להניח שאלה על השולחן ולהכריע בה, הסכמה שהשתנתה במיליון שיחות פרטיות יכולה להפוך להחלטה בשיחה ציבורית אחת. העיתונות יכולה לכתוב מאמרי מערכת נגדה, הממשלה יכולה לא לאהוב אותה, התאגידים יכולים לשדל, ודבר מזה אינו מכריע, מפני שאף אחד מהם אינו מחזיק בקול.

איני טוען שזה עושה את השינוי מהיר במונחים מוחלטים, או ששינוי מהיר תמיד טוב. לטיעון השמרני שמבנים בין-סובייקטיביים צריכים לנוע באיטיות מפני שהם נושאי משא יש כוח, והפוסט הקודם בבלוג הזה על חוק ללא מסורת מנסה לתת לו את המגיע לו. מה שאני טוען צר יותר: המהירות הנוכחית אינה נקבעת בידי זהירות הציבור. היא נקבעת בידי האינטרסים של המוסדות שמגלמים את ההסכמה הישנה, ואלה שני בלמים שונים מאוד. אחד מהם לגיטימי. האחר הוא מיעוט שמחזיק את המציאות של הרוב כבת ערובה, וקורא לזה יציבות.