התפתחותו של יהוה: מאל מלחמה מדברי לבורא היקום

אלוהי המקרא — הבורא הכול־יכול, היודע־כול, הנמצא בכל, מחוקק המוסר האוניברסלי, מקיים כל הקיום — לא תמיד היה כזה. הוא החל כמשהו קטן ומקומי הרבה יותר: אל סערה ולוחמה הקשור לאזור מסוים בדרום הלבנט, ואולי מוצאו בקרב המדיינים או הקינים שבסיני ובאדום. המעבר מאותו אל אזורי לאל העליון של שלוש דתות עולם הוא אחת ההתפתחויות התאולוגיות המדהימות בתולדות האנושות.

השם יהוה

השם האלוהי יהו"ה (המנוקד בדרך כלל "יהוה") מופיע במקרא קרוב ל־7,000 פעמים. האטימולוגיה שלו אינה ודאית, אך רוב החוקרים קושרים אותו לשורש העברי הי"ה או הו"ה, במשמעות "להיות" או "לגרום להיות". השם עשוי לציין "המחולל קיום" או "ההווה".

מה שבולט הוא שיהו"ה נראה כשם פרטי — שם השייך לאל מסוים — ולא כתואר גנרי כמו אל או אלוהים. בני ישראל לא טענו במקור שיהוה הוא האל היחיד; הם טענו שיהוה הוא האל שלהם, ושהוא טוב יותר מאלים אחרים. המעבר מהנותאיזם (אל אחד מעל אחרים) למונותאיזם (אל אחד, נקודה) היה הדרגתי.

מוצאו הדרומי של יהוה

חלק מן השירה העתיקה ביותר במקרא משמר עבור יהוה זיקות גאוגרפיות המצביעות דרומה ומזרחה — לעבר סיני, אדום, מדיין ואזור שעיר, ולא לעבר כנען:

שופטים ה', ד'–ה' (שירת דבורה, הנחשבת לאחד הטקסטים העתיקים ביותר במקרא): "ה', בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום…"
דברים ל"ג, ב': "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן."
חבקוק ג', ג': "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן."

ההצבעה הגאוגרפית העקבית הזו — שעיר, אדום, תימן, פארן, סיני — מרמזת שיהוה היה במקורו אל של המדבר הדרומי, ולא של כנען. הדבר עולה בקנה אחד עם הסיפור המקראי עצמו, שבו משה פוגש את יהוה לראשונה במדיין, בעודו עובד אצל חותנו המדייני יתרו (שאולי היה כוהן ליהוה עוד לפני משה).

יהוה כאל סערה ולוחמה

התיאורים המוקדמים ביותר של יהוה בשירה המקראית מציגים אותו כאל סערה בעל תווים לוחמניים מובהקים — מרעים ברעם, לוחם, אלוף אלוהי של ישראל בקרב. דימויים אלו משותפים לאלי סערה אחרים במזרח הקדום:

בעל בכנען היה אל סערה שנלחם בים (ים) ובמוות (מות); הרעם היה קולו, הברק נשקו.
הדד במסופוטמיה היה אף הוא אל סערה הקשור לפריון ולמלחמה.
יהוה בטקסטים מוקדמים: "ירעם מן שמים ה', ועליון ייתן קולו" (שמואל ב' כ"ב, 14). "ויט שמים וירד, וערפל תחת רגליו" (תהילים י"ח, 10).

יהוה היה גם, ללא ספק, לוחם אלוהי. הצירוף העברי יהוה צבאות — המתורגם באורח מסורתי "אדון הצבאות" או "ה' הכול־יכול" — פירושו המילולי יותר "יהוה של הצבאות". הוא היה המצביא האלוהי של מסעי המלחמה של ישראל.

הפנתאון סביב יהוה

הדת הישראלית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית. עדויות ארכיאולוגיות ועדויות פנים־מקראיות כאחת מצביעות על סביבה דתית שבה הוכרו ישויות אלוהיות רבות:

כתובות כונתילת עג'רוד (בערך 800 לפנה"ס) שנתגלו בסיני כוללות את הצירוף "יהוה שומרון ואשרתו" — רמז חזק לכך שליהוה הייתה בת זוג אלוהית, האלה אשרה (המוזכרת גם במקרא פעמים רבות בגנאי).
אל ויהוה נראים כאלים נפרדים במקורם. ספר בראשית משתמש ב"אל" וב"אל עליון" עבור האל שאברהם עובד, ואילו על השם יהוה נאמר במפורש שנגלה לראשונה למשה (שמות ו', ג'). מיזוגם של אל ויהוה לאל אחד היה התפתחות תאולוגית מאוחרת יותר.
המילה העברית אלוהים היא צורת רבים מבחינה דקדוקית, ובכל זאת היא משמשת בלשון יחיד בסיפור הבריאה הסטנדרטי. זהו מאובן לשוני מתקופה שבה אספות האלים עדיין נכחו מבחינה מושגית.
תהילים פ"ב מתאר את יהוה עומד בראש "עדת אל" של אלים אחרים ומגנה אותם על שלטון עוול: "אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט." זהו אינו מונותאיזם; זוהי מונולטריה בתוך קוסמולוגיה פוליתאיסטית.

תמורת עידן הציר

המפנה המכריע לעבר מונותאיזם קפדני התרחש במאות השביעית והשישית לפנה"ס, בזיקה לשני אירועים מרכזיים: רפורמות המלך יאשיהו (640–609 לפנה"ס) וגלות בבל (597–538 לפנה"ס).

רפורמת יאשיהו ריכזה את הפולחן בירושלים, החריבה את כל שאר המקדשים (הבמות), ודיכאה את פולחנם של כל האלים מלבד יהוה. ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית — מדברים ועד מלכים — חוברה בימי מלכותו או מיד אחריה, ומציגה תאולוגיה ממנטת ללא הרף.

גלות בבל הייתה טראומטית מבחינה תאולוגית. יהוה כביכול הבטיח את שושלת בית דוד ואת המקדש בירושלים לנצח. שניהם הוחרבו. כיצד ייתכן הדבר?

תאולוגי הגלות — המיוצגים באופן הברור ביותר בישעיהו השני (ישעיהו מ'–נ"ה) — השיבו בטענה תאולוגית רדיקלית: יהוה הרשה את החורבן כעונש, אך נותר האל העליון — לא רק של ישראל, אלא של היקום כולו. אלי בבל — מרדוך, בל, נבו — לא היו כוחות יריבים; הם היו אלילים, אפסים, עץ ומתכת בלבד.

ישעיהו השני מכיל את ההצהרות המונותאיסטיות המפורשות ביותר בכל המקרא:

"אני ה' ואין עוד, זולתי אין אלוהים." (ישעיהו מ"ה, ה') "לפניי לא נוצר אל ואחריי לא יהיה." (ישעיהו מ"ג, י')

זו אינה התאולוגיה של הדת הישראלית הקדומה. זהו תוצר של משבר, גלות והגות פילוסופית.

יהוה נעשה אוניברסלי

עד תקופת יהדות בית שני, ולאחר מכן הנצרות והאסלאם, האל שהיה פעם לוחם מדברי אזורי הפך ל:

בורא היקום יש מאין — מושג הנעדר לחלוטין מהדת הישראלית הקדומה
היודע־כול, המכיר את כל האירועים, בעבר, בהווה ובעתיד
הנמצא בכל, המקיים את כל הקיום
מחוקק המוסר הטוב בשלמות, שציוויו מגדירים את הצדק עצמו
האל האוניברסלי של כל האנושות, לא של ישראל בלבד

זהו מרחק תאולוגי עצום מן האל הצועד משעיר, מרעיד הרים, שיש לו בת זוג בשם אשרה, העומד בראש מועצת אלים ומוביל צבאות לקרב.

מסקנה

האל שמיליארדים עובדים לו כיום הוא התוצר הסופי של תהליך אבולוציוני ארוך: אל שבטי קטן, שעוצב בידי גאוגרפיה ומלחמה, ושהוסב דרך משברים פוליטיים, הגות תאולוגית ומאות שנים של פרשנות מחודשת למוחלט אוניברסלי.

היסטוריה זו אינה מבטלת את האמונה הדתית עבור המחזיקים בה. אך היא כן חותרת תחת הטענה שאופיו של האל נגלה שלם ובלתי משתנה מלכתחילה. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב היה ישות שונה מאלוהיהם של הרמב"ם, אקווינס ואבן סינא — והוא היה ישות שונה עוד יותר מאל הסערה שהרעים מאדום.