הטלפונים נעו לעבר החופש ויתור אחד בכל פעם, וכך גם הכוח

ראיתי טכנולוגיה קטנה אחת עוברת משליטה מוחלטת למשהו קרוב לחופש בתוך חיי העבודה שלי, והמסלול שהיא עברה ראוי לתיעוד, מפני שזה אותו מסלול שאני מצפה שהכוח בחברה יעבור.

שלב ראשון: המפעיל הוא בעל הטלפון

כל מי שהשתמש בטלפון נייד לפני 2007 זוכר מה הוא היה. המפעיל בחר את המכשיר, המכשיר הריץ את הקושחה שהיצרן והמפעיל הסכימו עליה, והיישומים שעליו היו אלה שהמפעיל קיבל תשלום כדי להתקין מראש. לא יכולתם להתקין דבר. לא יכולתם להסיר דבר. רינגטון עלה כסף מפני שהמפעיל החליט שרינגטונים עולים כסף, והמכשיר ששילמתם עליו אכף את ההחלטה הזו נגדכם.

איש לא קרא לזה דיכוי, מפני שאיש לא ראה את החלופה. הטלפון היה מסוף של העסק של המפעיל, והאדם שהחזיק בו היה הדבר האחרון שהוא שירת.

שלב שני: אדון אחר

אז הגיע טלפון שאפשר להתקין עליו תוכנה. זה נשמע כמו חופש וזה היה צעד אמיתי לקראתו, אבל הביטו במבנה. חברה אחת החליטה איזו תוכנה קיימת, מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה לגבות ומה היא יכולה לומר. המפעילים איבדו את השליטה ולא קיבלו אותה בחזרה. המשתמש קיבל חנות, אבל לחנות היה בעלים יחיד, ואישורו של הבעלים עמד בין כל מפתח לכל לקוח.

זהו שלב ביניים, והוא שלב שניתן לזהות. האדון הישן הודח בידי אדון חדש, החדש טוב יותר באמת, והשיפור אמיתי. אנשים רבים מאוד הסיקו שזהו היעד. הוא לא היה. זו הייתה החלפת אדון כשצורת ההסדר נותרה בעינה.

שלב שלישי: הכללים נעשים גלויים וניתנים לערעור

הפלטפורמה הבאה פרסמה את קוד המקור שלה, הניחה לכל אחד לבנות חנות, הניחה לכל אחד להתקין תוכנה מכל מקום, והניחה ליצרנים לשלוח אותה בלי לבקש. היא לא הביאה חופש מושלם; חברה עדיין מכוונת אותה, ורוב האנשים עדיין חיים בתוך חנות אחת. אבל הכללים עברו מפרטי לציבורי, ומה שהיה צו הפך לוויכוח שאפשר לקיים.

מזה מורכב בפועל החופש של פלטפורמה. לא מהיעדר כללים, שהוא בלתי אפשרי, אלא מכללים שכתובים, שחלים על כולם, ושאנשים אחרים מלבד השליט יכולים לשנות.

כל אחד מהצעדים האלה נתקל בהתנגדות של מי שהחזיק בעמדה הקודמת, כל אחד נקרא בלתי אפשרי או מסוכן לפני שקרה, וכל אחד מובן מאליו כיום לאנשים שאינם יכולים לדמיין את המצב הקודם.

התבנית אינה עוסקת בטלפונים

הניחו את שלושת השלבים זה לצד זה עם ההיסטוריה של הממשל וההתאמה מביכה.

מונרך הוא בעליה של המדינה כפי שמפעיל היה בעליו של טלפון: האוכלוסייה היא הדבר האחרון שהיא משרתת, והיא אוכפת את העסק של הבעלים נגד האנשים שמחזיקים בה. ממשל ייצוגי הוא הטלפון עם החנות: צעד אמיתי, רווח ממשי במה שמותר לכם לעשות, וקבוצת בעלים אחת שמחליטה מה מוצע. הדבר החשוב בשלב השני הוא שאנשים טועים לחשוב שהוא הסוף, בדיוק כפי שטעו לגבי הטלפון.

השלב השלישי הוא זה שבו כללי הכוח נעשים גלויים וניתנים לערעור בידי האנשים שהם חלים עליהם. לזה אני מתכוון בדמוקרטיה ישירה, והאנלוגיה אומרת לי משהו על איך היא תגיע. לא בוויכוח, מפני שכל הטיעונים היו זמינים כבר בשלב הראשון. בגילוי האיטי שהוויתור הבא ניתן לשרוד אותו, גילוי שעושים אנשים שהיו בטוחים שלא.

מה האנלוגיה מנבאת

שלושה דברים, ואני מחזיק בהם בביטחון שהאנלוגיה מצדיקה, שהוא מתון.

ראשית, התנועה חד-כיוונית. שום פלטפורמה לא חזרה מפתוחה לנעולה בידי מפעיל, ושום אוכלוסייה שהתווכחה על כלליה בפומבי לא התנדבה להפסיק. היפוכים קורים בכוח, לא מבחירה.

שנית, כל שלב מוגן בידי הנהנים מהשלב הקודם באותו אוצר מילים: אבטחה, יציבות, חוסר הכשירות של המשתמשים. המפעילים אמרו שאי אפשר לתת לאנשים להתקין תוכנה. הטענה הייתה שקרית לגבי טלפונים והיא שקרית לגבי החלטות.

שלישית, השלב שאחרי זה שאתם עומדים בו נראה תמיד כמו כאוס מהמקום שבו אתם עומדים, וכמו ההסדר המובן מאליו ברגע שאתם בתוכו. טענתי במקום אחר שיש לקרוא את ההסדר הנוכחי כמפרט ולא כעובדת טבע. הטלפונים הם ההדגמה הקטנה לכך שמפרטים משתנים, ושהאנשים שכתבו את הישן אינם לעולם אלה שכותבים את הבא.