שכר מינימום הוא לכלכלה מה שנישואים חד-מיניים היו לתרבות

אני רוצה להעלות טענה שתרגיז את שני הצדדים, מה שבדרך כלל סימן לכך שכדאי לומר אותה: הוויכוח על שכר המינימום הוא הסחת דעת, ושתי המפלגות יודעות זאת.

התבנית

נתחיל מהמקרה הברור יותר, עכשיו כשהאבק שקע.

לאף מפלגה לא היה אכפת באמת מנישואים חד-מיניים. אינני מתכוון שלפוליטיקאים בודדים לא היו עמדות — לרבים היו, בכנות. אני מתכוון שברמה המוסדית לשאלה לא הייתה השלכה כלכלית והיא לא הפעילה שום לחץ בעל משמעות. אפשר היה להעניק או לשלול אותה ושום דבר בחלוקת העושר או הכוח לא היה זז כהוא זה.

וזה מה שהפך אותה למושלמת. היא נתנה לציבור על מה לריב במשך שני עשורים, בעוצמה רגשית גבוהה, באופן שלא עלה לאנשים שמממנים את המפלגות דבר וחצי דבר. האנרגיה הלכה לאנשהו, והמקום שאליו הלכה היה בלתי מזיק.

אינני אומר שזה לא היה משנה לאנשים שהדבר נגע להם. זה היה משנה להם עצומות, והתוצאה הייתה נכונה. אני אומר שהבולטות שלה בפוליטיקה הלאומית לא הייתה פרופורציונלית למשקלה המבני, ושחוסר הפרופורציה ניתן להסבר.

שכר המינימום הוא אותו מכשיר, בתוך הכלכלה

עכשיו המקרה הקשה יותר.

שני הצדדים יודעים שהכלי אינו עובד. הימין דוחה אותו על הסף. השמאל חש אי-נוחות שקטה, ומסיבה טובה: העלו את רצפת השכר והאנשים שמאבדים את עבודתם הם הפחות ניתנים להעסקה — הצעירים, הבלתי מיומנים, אלה עם קורות החיים הדלים ביותר. זה עוזר לחלק מהעובדים ופוגע באחרים, והקבוצה הנפגעת היא ככל הנראה זו שהמדיניות שווקה כמגינה עליה. מה שזה לא יהיה, זה אינו פתרון לאי-שוויון.

אז מדוע זה תופס את מרכז הדיון הכלכלי כבר ארבעים שנה?

מפני שכל צד רוצה שאי-השוויון יידון דרך מנגנון שהוא שולט בו. הוויכוח על שכר המינימום הוא ויכוח שכל מפלגה יודעת לנהל. יש לו נקודות דיבור מוכנות, מחקרים מוכרים, קהלים אמינים — וחשוב מכול, תקרה לכמה הוא יכול לשנות.

מה שאינו נדון

הנה המבחן. שקלו חלופה: חלוקה מחייבת של רווחי החברה בין כלל העובדים. לא רצפת שכר, אלא תביעה על העודף.

שימו לב מה קורה כשאומרים זאת בקול. זה נדחה כסוציאליזם פרוע, לא על השולחן, לא רציני. ובכל זאת אדם סמית' היה מזהה בזה מאפיין רגיל של שוק מתפקד — עבודה שיש לה נתח במה שהעבודה מייצרת. זה אינו רעיון אקזוטי; זה פשוט רעיון שהיה מזיז כסף אמיתי.

זה ההבדל. שכר המינימום מזיז מעט כסף בתחתית ואינו מאיים על שום דבר מבני. חלוקת רווחים מקצה מחדש את העודף, שהוא הדבר שההסדר הנוכחי קיים כדי להקצות. הראשון נדון בלי סוף; השני אינו נדון כלל. הקו ביניהם אינו זכות כלכלית. הוא השאלה האם ההצעה מאיימת על מי שמממן את הדיון.

הבעיה שביסוד

המקור האמיתי לאי-השוויון מבני ואיש אינו רוצה לנקוב בשמו, מפני שנקיבה בשמו אינה מרמזת על הצעת חוק שמישהו יכול להעביר.

אנחנו מארגנים את עצמנו בהיררכיות. האנשים שמנהלים את ההיררכיה לוקחים את הרווחים, וכל האחרים לוקחים משכורת. זה אינו כשל שוק או טעות מדיניות; זו הפעולה הרגילה של ההסדר, עובד כפי שתוכנן.

זו בעיה קשה באמת. אין לה פתרון חקיקתי מובן מאליו, היא מערבת כל ארגון גדול כולל הטובים, והתמודדות איתה הייתה דורשת לשאול לשם מה קיימת חברה.

אז במקום זה אנחנו מתווכחים על כלי שכל המעורבים יודעים שלא יפתור אותה — באנרגיה עצומה, במשך עשורים, ובכנות אמיתית מצד המתווכחים.

כך נראית הסחת דעת מבפנים. לא קונספירציה. שיווי משקל יציב שבו הוויכוח הזמין הוא זה שמשנה הכי מעט.

כתבתי בנפרד על מדוע המערכת הפוליטית אינה מסוגלת לארח את הוויכוח האמיתי על שכר המינימום מלכתחילה — זו בעיה אחרת, על גובה הדיון הפוליטי, והיא מחריפה את זו.