אלפא-זירו מוכיח שאפשר להצדיק כל דבר

השתמשתי בשחמט במקום אחר כהמחשה לכמה גרוע כללים פשוטים מתארים מערכות מורכבות. זהו טיעון אחר, ולא נוח יותר. הוא עוסק באופן שבו אנחנו מייצרים נימוקים, ובכמה מעט הייצור מלמד אותנו.

רבי האמן והמנוע

התצפית מגיעה מסטרימר השחמט לוי רוזמן, וכדאי לנסח את המערך בזהירות.

קחו עמדה מסובכת ותנו אותה לאלף רבי אמן. תשובותיהם מתכנסות. הם ינקבו בשניים-שלושה מהלכים מועמדים — הם עשויים להתווכח בעוז על מי הטוב ביותר, אבל הרשימה הקצרה מוסכמת. ההתכנסות הזו היא מומחיות אמיתית; אלה אנשים שהקדישו את חייהם למשחק והם רואים את אותם דברים.

עכשיו שאלו את אלפא-זירו. הוא משחק מהלך רביעי, כזה שלא היה ברשימה של איש.

והנה מה שקורה אחר כך. רבי האמן מביטים בו ומתחילים להרכיב נימוקים מדוע זהו המהלך הטוב ביותר. לא בחוסר רצון — בהתלהבות. הם מוצאים את מפגש הסיבות: הוא משפר את המבנה כאן, מכין רעיון שם, תופס משבצת שההגנה רצתה בעוד שנים-עשר מהלכים.

הם מצליחים. בתוך שעה יש תיאור קוהרנטי, מומחה ומשכנע לחלוטין מדוע מהלכו של המנוע היה נכון.

זו אינה טיפשות

הקריאה המתבקשת היא שרבי האמן נכנעים לסמכות ומרַצְיוֹנָלים. אינני חושב שזה נכון, וטעות כאן מאבדת את כל הנקודה.

יש להם נימוקים עצמאיים מצוינים להאמין שהמהלך טוב. אלפא-זירו חזק מהם באופן מדיד. הוא רואה רחוק יותר. הרקורד שלו אינו שנוי במחלוקת. בהינתן מקור אמין כל כך, להסיק שמהלך מפתיע חייב להיות בעל נימוקים טובים הוא הסקה תקינה, לא כניעה — אותה הסקה שהייתם עורכים אילו מכשיר אמין היה נותן קריאה שלא ציפיתם לה.

ובשחמט, מהלך חזק מוצדק לעיתים רחוקות בנימוק אחד. בדרך כלל זהו מפגש של יתרונות קטנים, שאף אחד מהם אינו מכריע. אז חיפוש מפגש הוא חיפוש של הדבר הנכון.

רבי האמן מתנהגים היטב. וזה מה שהופך את הצעד הבא למדאיג.

עכשיו העבירו את זה

אתם ניצבים בפני שאלה בכלכלה או בפוליטיקה. האם שכר המינימום צריך לעלות? האם מדיניות ההגירה הזו עובדת? האם זו התגובה הנכונה למיתון?

אין אלפא-זירו. אין אורקל, אין מנוע, אין דבר בעל רקורד מוכח של צדיקה בשאלות האלה.

אז מה אתם עושים בפועל? אתם בוחרים את התשובה שאתם אוהבים — מן היצרים שלכם, מספר, מגורו, מן האנשים שאתם רוצים להיראות מסכימים איתם. ואז אתם מוצאים לה נימוקים.

תצליחו. נימוקים שופעים, ושאלה מורכבת תמיד מציעה מפגש של שיקולים קטנים שמצביעים לכיוונכם, בדיוק כפי שעמדת השחמט הציעה.

ההליך זהה לזה של רבי האמן. ההצדקה נעדרת לחלוטין. להם הייתה ראיה עצמאית שהמהלך טוב לפני שיצאו לחפש מדוע. לכם יש העובדה שהוא מצא חן בעיניכם.

מה המשמעות

בחיים האמיתיים, להליך הזה יש שם: הטיה.

וזה מניב את המסקנה שאני מוצא כמטרידה באמת. הצדקה והטיה מופרדות בקו דק מאוד — לא באיכות ההיגיון, לא בכנותו של המנמק, לא בכמה טובים הנימוקים נשמעים בסוף. הן מופרדות רק בשאלה האם היו לכם נימוקים לפני שיצאתם לחפש.

ומקרה אלפא-זירו מוכיח שמנגנון מציאת הנימוקים חזק מספיק כדי להצדיק כמעט כל דבר. הוא הפיק הגנה ברמת מומחה על מהלך שאיש לא שקל. כוונו אותו לעמדה פוליטית והוא יעשה את אותו הדבר.

אני יכול להצדיק את העמדה הדמוקרטית. אני יכול להצדיק את העמדה הרפובליקנית. אני יכול להצדיק את העמדה הליברטריאנית. בכריזמה מספקת ובניסוח הנכון כנראה אצליח לשכנע אתכם בכל אחת מהן, ושום דבר מזה לא יהיה ראיה לאף אחת מהן.

המסקנה המעשית

המבחן אינו האם יש לי נימוקים טובים? תמיד יהיו לכם נימוקים טובים. המנגנון מבטיח זאת.

המבחן הוא האם היו לי הנימוקים לפני שהייתה לי המסקנה? אם העמדה באה ראשונה והנימוקים הגיעו כדי להגן עליה, אז הנימוקים — מצוינים ככל שיהיו, רבים ככל שיהיו — הם קישוט, ואיכותם אינה אומרת לכם דבר על השאלה האם העמדה נכונה.

זהו מבחן קשה להחלה על עצמכם, מפני שהנימוקים מרגישים זהים כך או כך מבפנים. אבל זהו היחיד שמבחין בין שני המקרים, וההבחנה בכך שאלה שני מקרים היא רוב העבודה.